ארפכשד התחיל לכתוב, ואמא שלו מאושרת. היא משוגעת על שיבושי שפה של ילדים, ומה לעשות שבגיל שש שיבושי הדיבור כבר מתמעטים. חיכיתי וחיכיתי לשלב שבו אוכל להתחיל לצוד שיבושי כתיבה. שהחיינו וקיימנו – הגיע הרגע. צדתי לי השבוע מֵצלֵך. הילד רצה לכתוב מֶלֶךְ, והוציא תחת ידו את היצירה המשונה הזאת. על הצד"י ששרבב אחיו הבכור למילה סבתא כתבתי פה לפני שנים, עכשיו תור הצד"י של ארפכשד. מאיפה היא הגיעה?
לטעמי, הצד"י הזאת ממחישה יפה עיקרון חשוב במחקר הבלשני: לצורך פענוח לשוני נחוצה הבנת הריאליה של הסובייקט היוצר את הלשון.
מי שרוצה להבין למה העברית נכתבת מימין לשמאל והאנגלית משמאל לימין, כדאי שייקח בחשבון את התקופות השונות שבהן נוצרו הכתבים הללו, ואת הטכניקה ששימשה לכתיבה בכל תקופה. שיבחן לאיזה כיוון נוח יותר לחרוט באבן ולאיזה כיוון נוח יותר לשרבט בנוצה.
מי שרוצה להבין למה הפועל העברי שקעה מתייחס גם לשמש הנעלמת בסוף היום וגם לאונייה טובעת בים, כדאי שייקח בחשבון שהעברית נוצרה באזור שממזרח לים התיכון, שבו שמש הערב נראית כטובעת בים.
מי שרוצה לדעת למה בחרו מדקדקי העברית דווקא בשורש הבלתי מתאים בעליל פ-ע-ל כדי להדגים עליו את שמות הבניינים, כדאי שייקח בחשבון את התקופה והאזור שבו פעלו ראשוני המדקדקים הללו, ואת השפעתן העמוקה של ההשכלה הערבית והבלשנות הערבית עליהם.
תמיד צריך לקחת בחשבון את הריאליה. אין ניתוח בלשני שלם בלעדיה.
ומי שרוצה להבין איך הגיעה צד"י למלך של ארפכשד, כדאי שייקח בחשבון כמה שהבחור הצעיר הו הרבה יותר משוכלל מאחיו הבכור בגילו. כתיבה בעיפרון – כמו חריטה על אבן וכמו טבילת נוצה בפיח מעורבב עם מים – זה ממש לא לרמה שלו. מתי שהוא רק יכול – הוא מקליד. ולמשוש לב אמו הוא מקפיד על ניקוד. מעיין בכובד ראש בטבלה המעולה שהדפסתי לו מאתר השפה העברית של ידידי רוני הפנר, ובורר לו את סימן הניקוד שנשמע לו הכי טוב לכל אות. במ"ם של מלך הוא בחר בצירה. alt-צד"י. האלט ברח, הצד"י נשארה. נעבעך, יצא מצלך.
מצינו 