מלכישוע עמל על הכנת סיפור לעיתון החדש של מתושלח, וביקש עזרה באיות. "כְּשֶׁרַצְתָּ" – הוא הטעים – "כ"ף, שי"ן, ה"א, רווח, רי"ש, צד"י, תי"ו?"
כשה לא שואלים אותי, אני לא עונה. אין מתוק מסיפור ילדים בשיבושי כתיב קלים. אני גם מומחית גדולה בפענוח, אם יורשה לי להתרברב. אבל מי שמחפש אצלי תשובה יקבל אותה. עזרה תמיד תינתן בהוגוורטס למי שמבקש. הכתבתי למלכישוע את המילה כשרצת האחת, הרציפה, נטולת הה"א והרווח. הוא הגיב בהשתאות קלה, ואז הסביר לעצמו: זה כמו וי"ו.
נכון מלכישוע. שי"ן (הזיקה) היא כמו וי"ו (החיבור) וגם כמו מ"ם (היחס), ה"א (הידיעה) כ"ף (היחס), למ"ד (היחס) ובי"ת (היחס). כולן ביחד נקראות אותיות השימוש או מש"ה וכל"ב, והייחוד שלהן הוא שהן מתחברות למילה שאחריהן ואינן עומדות בפני עצמן.
זה לא עניין של תוכן. אין הבדל בהוראה בין אשר לבין ש, בין אל לבין ל. זו פשוט מוסכמת כתיב – אות בודדת מצטרפת למילה שאחריה. באנגלית a יכולה לעמוד לבד (וגם I, אבל היא מסיפור אחר) – בעברית אין דברים כאלה.
ובכל זאת, פעם אחר פעם אני מבחינה שילדים מתייחסים לשי"ן הזיקה בשונה משאר אותיות השימוש. לא זכור לי שיצא לי אי פעם לראות בכתיבה של ילד אבא וה אני, הה איש הה גבוה, הלכתי לה טיול. אבל (כ)שה רצת ודומיו ראיתי עשרות פעמים. שי"ן נתפסת כמילה בפני עצמה.
במקרה הזה יש לי אפילו עדות כתובה, ממעבדה אחרת. ראו נא: לאמא – מחובר. ואבא – מחובר. ולא – מחובר. מהיום – מחובר. והלאה – מחובר. ל בית-ספר – לכאורה נפרד, אבל זה בסוף שורה, ובעיקר – אין ה"א שתסגור את למ"ד היחס כמילה עצמאית. ולעומת כל אלה – שה חיבים. שי"ן הזיקה כמילה עצמאית.
ואילו במעבדה שלי – זכור לי שאחד הפריטים העיד בכתב על מאמציו לעקוב אחר טקסטים מסובכים, והוסיף: "כשה אני לא מצליח אני מנסה שוב ושוב". בתחילה הנחתי בטעות שהוא המיר קו"ף בכ"ף, והעדות הייתה פסימית למדי: גם קשה, גם לא מצליח למרות ניסיונות חוזרים ונשנים. אחר כך נפל האסימון, "כשה אני" התגבש ל"כשאני", והעדות מיד נצבעה בגוון אופטימי ונחוש.
אבל למה דווקא שי"ן? מה הסיפור איתה?
ההסבר היחיד שאני מצליחה להעלות בדעתי הוא שחוברות הלימוד לכיתה א' עמלות על הקניית הכתיב התקני של חלק מאותיות השימוש, אך זונחות את השי"ן. זה לא נשמע לי הסבר כל כך טוב. האם יש למי מהקוראים הסבר אחר?
מצינו 
יכול להיות שיש הבדל בקלט: אחרי 'ש-' יש סבירות גבוהה יותר להשתהות בדיבור, מה שמוביל אותנו לנתח אותה בתור מילה נפרדת. מיליות יחס בד"כ מבוטאות יחד עם שם העצם, אבל קל להיתקל בדברים כמו "אני חושב ש… לא תכננתי את המשפט הזה עד הסוף". זו רק השערה כמובן, אני לא מכיר ממצאים בנושא.
המממ. ייתכן.
שלום רב.
א. נו, מתי הסֵפֶר?
ב. ומה עם דוקטורט על מצינו? [לא נִקַּדתי]
שלום משה, שנים…
ספר, דוקטורט, מה רע בבלוג?
זה "שיבוש" עתיק – ראי הכתובת מהגולן "זה בית מדרשו שהלרבי אלעזר הקפר". החיבור של "של" למילה שלאחריה ידוע בכתיב ה"ארצישראלי", אבל הוספת הה' מעידה לכאורה שהגו את המילה בהפסקה – ש-ל-רבי, ואף ראו עניין לציין את ההפסקה בה'. נראה שמילת היחס "של" נוצרה מהצמדת שתי מיליות היחס ש+ל, ולאחר מכן קיבלה עצמאות והפכה למילה ממש.
תודה על התוספת! אם כך – אכן עתיק יומין. והסבירות של ההסבר שהצעתי עוד יורדת. נראה שאכן מדובר בתכונת אופי של שי"ן שהטף יודעים לזהות.
היווצרות המילה 'של' היא נושא רחב ומעניין מאוד. אם הפריטים ייתנו לי תירוץ טוב, אולי אקדיש לכך רשומה ביום מן הימים.