נרי נרים 1 – בפקודה

אחד הדברים האהובים על בלדד הוא התארגנות לקראת יציאת מהבית. גולת הכותרת של ההתארגנות היא הקריאה הנלהבת "נָרִי-נָרִים!"

את המשמעות לא קשה להבין – הוא מנופף בכל עוז בנעליו, שנחפז להוציא מפינת הנמנום שלהן. אבל לכדי ניתוח דקדוקי מלא הגעתי רק לאחרונה.

נָרִי נָרִים פירושו נָל לִי נָלִים דהיינו נְעַל לִי נַעֲלַיִם. זוהי פנייה בציווי.

יש כאן כמה וכמה נושאים מעניינים לחשוב עליהם. ברשומה הזאת אתמקד בצורת הציווי נְעַל.

במבט על פני השטח לעתים נראה שהעברית החדשה נפרדה לשלום מצורות הציווי. בתנ"ך אנחנו מוצאים "הִשָּׁמֵר לך" (בראשית כ"ד ו), "הטוב בעיניך עֲשֵׂה" (שמ"א י"ד לו), "הַחֲזֵק מגן וצִנה" ועוד רבים על זה הדרך. מה הסיכוי שלנו לשמוע היום ברחוב הישראלי "היזהר, הילד כמעט נופל", או "ענה לי כבר", או "הראה לי שוב איך אתה עושה את זה"?

הסיכוי שואף לאפס, אבל זה לא אומר שהציווי מת. הוא חי ובועט, רוחש מתחת לפני השטח.

 

פירוט:

 

# בפעלים חד-הברתיים הציווי נפוץ מאוד גם במשלב הדיבור: בוא, לך, שב, תן לי. ממש כמו במקרא.

 

# גם בפעלים ארוכים יותר ישראלים נוטים ליצור צורות ציווי. התוצר לרוב לא תקני, וזה מה שמראה שזו יצירה עצמאית מהיום ולא שריד מאובן מתקופה אחרת. 

בקטגוריה הזאת אפשר למצוא את סְתַכֵּל, ואת כָּנֵס. יש גם הרבה פעלים שבהם ישראלים מבטאים את הציווי על ידי הנחת התי"ו; הישראלי המצוי יאמר תסדר בשווא נע (tesader) כשמדובר בעתיד, אבל כשמדובר בציווי הוא עשוי לשנות לשווא נח (tsader).

(כאן מתוארות התופעות האלה בהרחבה.)

 

# גם אם ההגייה לא מבדילה בין ציווי לעתיד, התחביר עושה זאת. יובל פינטר כתב על כך לאחרונה בדגש קל: בעברית החדשה התפתח מנהג משונה להצמיד את כינוי הגוף לפעלים בעתיד, ולכן כשאין כינוי גוף – המשמעות היא ציווי. בעתיד "אתה תראה את הבית", בציווי "תראה את הבית".

 

# ומי שעוד לא השתכנע מוזמן למעבדה הפרטית שלי, לשמוע איך הציווי חוגג בגדול.

אחד המשחקים המשונים שהפריטים פיתחו בשנים האחרונות הוא "בלון חְזֹר". את הכללים לא בדיוק קלטתי, אבל חייב להיות שם בלון. ויש גם ציווי. לא תקני. מי כבר אומר היום תַּחֲזֹר? הם מכירים רק תַּחְזֹר, וממנו גוזמים את סמן העתיד, התי"ו. נשארת צורת ציווי.

ככל שהפריטים צעירים יותר, הציווי נוכח יותר בשפתם. בלדד אוהב להסב את תשומת לבנו לפעלוליו בקריאה "ר(א)וּ! ר(א)וּ!" פשוט לקח את תִּר(א)וּ שהוא מכיר וגזם לה את התי"ו כדי להדגיש את הציווי (ומה קרה לאל"ף? אותו דבר שקרה לה במילה "הָראוּבֵנִי" (במדבר כ"ו ז) – אפשר לכתוב אותה כדי לזכור את ימיה הטובים, אבל בהגייה אין לה זכר).

 

וכן בנידון דידן. לא תינרי אלא סתם נרי. הבחור יודע לצוות.

 

לשאר הנושאים המעניינים ברצף הארבע-הברתי הזה אנסה להגיע בשבועות הבאים.