כשארפכשד היה בשלב החד-הברתי המלבב, מתושלח תהה למה הדובר הצעיר קמצן כזה. מרגע שהוא יוצר מילה חד-הברתית חדשה, הוא מעמיס עליה תילי-תילים של הוראות. אור, למשל. אור פירושו אור, ופירושו גם חושך (נכנסים לחדר חשוך, ארפכשד ממלמל בתמיהה: אור…); אור הוא מתג, והוא גם פועַל – לחיצה על המתג, בין אם זה להדליק או לכבות – he wants to or . נוסף על כך – אור זו גם מנורה, בין אם היא כבויה או דלוקה, ואור זו גם הצבעה כלפי מעלה, גם במקום שאין מנורה בתקרה, וגם מחוץ לבית. לעתים נדמה שאור זו גם הצבעה לכל אחת מארבע רוחות השמיים. כלומר כל שָׁם הוא גם אור, ובלבד שלא יהיה כלפי מטה.
למה להמשיך ולפצל עוד ועוד מאותה מילה? למה שלא ייצור לו מילים חדשות?
כי ארפכשד הוא גור אדם, יצור אנושי, והוא פועל על פי דפוסי התקשורת האנושיים. ככה בדיוק גם אנחנו עושים. לשפה שלנו כבר התרגלנו, אצל ארפכשד זה בולט לנו.
להמשיך לקרוא