מכל מקום

רשומה על היגד שלא ברור אם יצא מפי הילד או לא – הייתה לנו כבר. הפעם מתקדמים: רשומה שתנתח את לשונו של ילד שעדיין לא יודע לדבר.

לא דחוף לבלדד העניין הזה של דיבור. יש דברים הרבה יותר מעניינים בחיים. רוכסנים, למשל. מלחיות. משקפיים של אמא. לדבר עוד יהיה זמן בהמשך. בינתיים הוא מסתפק במילה אחת, ואמא שלו לא צריכה יותר מזה כדי שיהיה לה מה לכתוב.

אולי "מילה" זו לא הגדרה מדויקת. זה יותר קרוב להצגה: כפות ידיים פרושות לצדדים, גבות מתרוממות, הגה קצר מושמע בצליל גבוה, ומשאיר אחריו פה מעוגל בתהייה. חדי האוזן (או בעלי הדמיון) יצליחו לפענח שהצליל הקצר הוא vo, ומכאן הדרך לאיפה קצרה. יש לנו מילה.

איפה הספר? איפה המפתחות של אבא? איפה הכובע? (במלרע!) vo? בכל פעם שמחפשים משהו בבית (וזה קורה הרבה) – הדרדס מתייצב הכן ומגייס את כל אוצר המילים שלו, ואת מיטב כישרונו הדרמטי.

אבל היום לא חיפשתי. היום סתם הערתי לו כמה חבל שעדיין אין לו משקפיים משלו לעקם, כי את של אמא כה קשה להשיג. "אין משקפיים לבלדד", אמרתי, והזאטוט נענה בהתלהבות: כפות ידיים פרושות, גבות מתרוממות, פה מתעגל בצליל גבוה שהוא אולי vo .

אז עכשיו המילה הזאת משמשת גם לאין?

או שהוא מחפש את המשקפיים הדמיוניים שלו?

לא משנה. זה אותו דבר בדיוק.

להמשיך לקרוא

אני אתה והוא

"אני ואבא ק…נו את החלב הזה", הסביר פריט מס' 3 לכל מי שהיה מוכן לשמוע.

מנהלת המעבדה נדרכה. בגבות מכווצות התכופפה קדימה, סימנה לשאר הפריטים לשמור על השקט, ושאלה: "מה אתה ואבא עשיתם?"

"קנינו את החלב".

"אהה, אוקיי".

אכזבה קלה מורגשת באוויר.

"למה שאלת?" מתעניין פריט מס' 2.

"רציתי לשמוע אם הוא אמר קָנָנוּ, קנו, או משהו אחר, ומסתבר שהוא אמר קנינו".

"אז לא יהיה לך על מה לכתוב בבלוג", אמר פריט מס' 1 בנימה של השתתפות בצער.

למה לא, בעצם?

להמשיך לקרוא

צו שמונה

אני מנסה לפצח איזה נושא בלשונו של מלכישוע, ולשם כך זקוקה לעדויות של דוברי עברית בוגרים. אודה מאוד לכל מי שיסכים לדווח לי איך טבעי בעיניו לחלק להברות את המילים הבאות: ישבה, רצפה, תרקדי, מלכים, שברים. אין צורך בידע לשוני! (אם כבר, הוא רק מפריע). ספרו לי איזו חלוקה להברות מצלצלת לכם הכי מדויקת.

ברכות על ראשכם.

מה עושות הפעוטות בלילות

בלדד רק אתמול נולד, וכבר הוא מדרדס בכל הבית ומביע את דעתו בנחרצות-לא-מילולית בכל נושא. כבר מרגישים קצת מגוחך לקרוא לו תינוק. מתחילים למדוד על הלשון את המילה פעוט.

תינוק, פעוט, מה זה משנה – ברבים זה נשאר לא הגיוני באותה מידה. אבל מלכישוע משתדל מאוד לדייק בלשונו. בשיחה טרנס-אטלנטית הוא הסביר לבן דודו (איך כיניתי כאן את הילדון הזה פעם? אה, כן,  אֲחִימַהֲלַלְאֵל) "בלדד מוציא ספרים מהארון; פעוטות עושות… אה… פעוטות… עושים לפעמים דברים כאלה".

אהה! מזל שהצלחתי לתפוס את הרגע הקטן של השיבוש.

להמשיך לקרוא

כל המי ומה

יום אחד, לפני כמה שנים, רעמסס נכנס הביתה נסער והכריז: "משהו נבהל מִמִּי". יצאנו איתו למרפסת וגילינו את האמת המרה: שממית אומללה נקלעה אל מתחת לגלגלי הבימבה הדוהרת. הבנּו שמשהו נבהל ממי פירושו מישהו נבהל ממני, יצור זר ולא מוכר ניסה לברוח מהנהג הצעיר כשכבר היה מאוחר מדי.

להמשיך לקרוא

בשעה טובה, בשעה ברוכה

בשעה טובה הצטרף פריט חדש למעבדה. גור אדם במשקל 3 קילו ו950 גרם. המבעים שלו עד כה נשגבים מיכולת הניתוח שלי, אבל אמשיך להאזין בתשומת לב ואדווח בבוא היום.

נראה שלא יתפרסמו רשומות חדשות בשבועות הקרובים. בינתיים אני מזמינה את קוראיי הנאמנים להציע כינוי לרך הנולד.

אני החתום מעלה

בכיתה של רעמסס למדו על כתיבת מכתבים. מוען, נמען, מען, בול. רעמסס למד שבסוף המכתב מופיעה החתימה, ומקפיד ליישם.

בטרם למד את הכללים הסטנדרטיים, רעמסס כתב מכתבים באופן שהיה הגיוני בעיניו, והחתימה באה במכתבים האלה למעלה. השורה הפותחת במכתבים האלה הייתה "לסבא מרעמסס", "מרעמסס לאבא", או אפילו רק "מרעמסס" – הרי מי שמקבל את המכתב מן הסתם יודע שהוא הנמען, המידע שחשוב להעביר לו הוא רק מי המוען.

להמשיך לקרוא

על מפלצות וחרוזים

היו לנו כמה שעות צהריים להעביר בירושלים. חשבנו לשהות במקום פתוח ונעים, עם מגלשות ונדנדות. התלבטנו בין כמה חלופות. בסופו של דבר נבחר גנו של ר' שמעון הקדוש (ובלע"ז – פארק סן סימון). הילדים היו מרוצים, רק מלכישוע (תכף בן ארבע) עוד היסס:

להמשיך לקרוא