אחד הדברים האהובים על בלדד הוא התארגנות לקראת יציאת מהבית. גולת הכותרת של ההתארגנות היא הקריאה הנלהבת "נָרִי-נָרִים!"
את המשמעות לא קשה להבין – הוא מנופף בכל עוז בנעליו, שנחפז להוציא מפינת הנמנום שלהן. אבל לכדי ניתוח דקדוקי מלא הגעתי רק לאחרונה.
נָרִי נָרִים פירושו נָל לִי נָלִים דהיינו נְעַל לִי נַעֲלַיִם. זוהי פנייה בציווי. להמשיך לקרוא
לפני עידן ועידנים, כשבלדד עוד לא היה בעניין של דיבור, החלטתי בכל זאת לכתוב רשומה על השפה שלו, ועיקרה – התחליף למילה אין. שינויים רבים מספור חלו בשפתו מאז, המון דרגות ושלבים שלא הספקתי לתעד (רשימת נקודות להתייחסות עתידית שמורה לי איפשהו, מבטיחה), אבל להפתעתי גיליתי שכשהגיע הרגע שביטוי מסוים שלו הריץ אותי אל הדף – תיכף ומיד לכתוב ולנתח – מדובר שוב בתחליף למילה אין.
רשומה על היגד שלא ברור אם יצא מפי הילד או לא – הייתה לנו כבר. הפעם מתקדמים: רשומה שתנתח את לשונו של ילד שעדיין לא יודע לדבר.
לא דחוף לבלדד העניין הזה של דיבור. יש דברים הרבה יותר מעניינים בחיים. רוכסנים, למשל. מלחיות. משקפיים של אמא. לדבר עוד יהיה זמן בהמשך. בינתיים הוא מסתפק במילה אחת, ואמא שלו לא צריכה יותר מזה כדי שיהיה לה מה לכתוב.
אולי "מילה" זו לא הגדרה מדויקת. זה יותר קרוב להצגה: כפות ידיים פרושות לצדדים, גבות מתרוממות, הגה קצר מושמע בצליל גבוה, ומשאיר אחריו פה מעוגל בתהייה. חדי האוזן (או בעלי הדמיון) יצליחו לפענח שהצליל הקצר הוא vo, ומכאן הדרך לאיפה קצרה. יש לנו מילה.
איפה הספר? איפה המפתחות של אבא? איפה הכובע? (במלרע!) vo? בכל פעם שמחפשים משהו בבית (וזה קורה הרבה) – הדרדס מתייצב הכן ומגייס את כל אוצר המילים שלו, ואת מיטב כישרונו הדרמטי.
אבל היום לא חיפשתי. היום סתם הערתי לו כמה חבל שעדיין אין לו משקפיים משלו לעקם, כי את של אמא כה קשה להשיג. "אין משקפיים לבלדד", אמרתי, והזאטוט נענה בהתלהבות: כפות ידיים פרושות, גבות מתרוממות, פה מתעגל בצליל גבוה שהוא אולי vo .
אז עכשיו המילה הזאת משמשת גם לאין?
או שהוא מחפש את המשקפיים הדמיוניים שלו?
לא משנה. זה אותו דבר בדיוק.
"אני ואבא ק…נו את החלב הזה", הסביר פריט מס' 3 לכל מי שהיה מוכן לשמוע.
מנהלת המעבדה נדרכה. בגבות מכווצות התכופפה קדימה, סימנה לשאר הפריטים לשמור על השקט, ושאלה: "מה אתה ואבא עשיתם?"
"קנינו את החלב".
"אהה, אוקיי".
אכזבה קלה מורגשת באוויר.
"למה שאלת?" מתעניין פריט מס' 2.
"רציתי לשמוע אם הוא אמר קָנָנוּ, קנו, או משהו אחר, ומסתבר שהוא אמר קנינו".
"אז לא יהיה לך על מה לכתוב בבלוג", אמר פריט מס' 1 בנימה של השתתפות בצער.
למה לא, בעצם?
אני מנסה לפצח איזה נושא בלשונו של מלכישוע, ולשם כך זקוקה לעדויות של דוברי עברית בוגרים. אודה מאוד לכל מי שיסכים לדווח לי איך טבעי בעיניו לחלק להברות את המילים הבאות: ישבה, רצפה, תרקדי, מלכים, שברים. אין צורך בידע לשוני! (אם כבר, הוא רק מפריע). ספרו לי איזו חלוקה להברות מצלצלת לכם הכי מדויקת.
ברכות על ראשכם.
בלדד רק אתמול נולד, וכבר הוא מדרדס בכל הבית ומביע את דעתו בנחרצות-לא-מילולית בכל נושא. כבר מרגישים קצת מגוחך לקרוא לו תינוק. מתחילים למדוד על הלשון את המילה פעוט.
תינוק, פעוט, מה זה משנה – ברבים זה נשאר לא הגיוני באותה מידה. אבל מלכישוע משתדל מאוד לדייק בלשונו. בשיחה טרנס-אטלנטית הוא הסביר לבן דודו (איך כיניתי כאן את הילדון הזה פעם? אה, כן, אֲחִימַהֲלַלְאֵל) "בלדד מוציא ספרים מהארון; פעוטות עושות… אה… פעוטות… עושים לפעמים דברים כאלה".
אהה! מזל שהצלחתי לתפוס את הרגע הקטן של השיבוש.
מלכישוע עדכן את רעמסס ברוב חשיבות: "אני ראיתי את אמא לִפְנֶיךָ!"
לִפְנֶיךָ. פ"א שְׁווּאָה. נשמע מוזר אבל כרגיל הגיוני להפליא; זו לא המילה לְפָנֶיךָ שבלשוננו. הוא לא מעתיק, הוא בונה לו את השפה שלו. ממילת היחס לִפְנֵי הוא בנה צורה שיש בה פנייה לנוכח, בעזרת הלחמה פשוטה. את מילת היחס הוא מכיר, את הצורן הרגיל לנוכח – ךָ הוא מכיר, צריך רק למרוח קצת דבק.
אז אם זה כל כך פשוט, למה אנחנו אומרים אחרת?
גברת ואדון נפגשו במסדרון. האדון – בן חמש. הגברת – לא מגלים, כמובן. האדון פנה אל הגברת בנימוס נחוש, וכך אמר: "סליחה, אדונית!" הגברת, לפני ששמה לב, מיהרה לתקן: "גברת!" אמנם יש לה כמה הסברים טובים למה אין טעם לתקן שיבושי שפה של ילדים, אבל כל אחד מועד לפעמים. רגע אחרי התיקון תהתה לעצמה: ואם אמא של עגנון הייתה מסבירה לו שאין דבר כזה אדונית, מי היה מארח את הרוכל?
מלכישוע שאל אותי בגלל מה אנחנו הולכים למכולת. זה צלצל לי קצת מוכר. ניסיתי להיזכר איפה ממירים למה בבגלל מה, אבל העליתי חרס בידי, וממילא דעתי הוסחה מהר מאוד. רק בשעות הערב הרגועות, כשנזכרתי בשיחה, נפל האסימון; זו לא אותה מילה, זה אותו מבנה. לשון חז"ל. "מפני מה עיניהם של מדיים טרוטות?" קראתי בצהלה, נוטפת סבון כלים. האיש שאיתי קימט את המצח והציע "כי הם גולשים ברשת עד חצות ורק אז מתחילים לשטוף כלים?". שיהיה.
"את יודעת למה אמרתי לרעמסס לָתֵן לי את הסכין של מלך הקוסמים?" שאל אותי היום מלכישוע, והזכיר לי בחן שעוד לא כתבתי את רשומת ההמשך שהבטחתי. את ההסבר המפורט על מלך הקוסמים ומעלליו אחסוך מהקוראים. את ההסבר המפורט על לתן לא אחסוך.
מצינו 