היפוך היש

לפני עידן ועידנים, כשבלדד עוד לא היה בעניין של דיבור, החלטתי בכל זאת לכתוב רשומה על השפה שלו, ועיקרה – התחליף למילה אין. שינויים רבים מספור חלו בשפתו מאז, המון דרגות ושלבים שלא הספקתי לתעד (רשימת נקודות להתייחסות עתידית שמורה לי איפשהו, מבטיחה), אבל להפתעתי גיליתי שכשהגיע הרגע שביטוי מסוים שלו הריץ אותי אל הדף – תיכף ומיד לכתוב ולנתח – מדובר שוב בתחליף למילה אין.

קודם כול חידה לקוראים (ואסור לבדוק בגוגל!):

“פעם פרץ – לא טיפש – בא ערום, ומעיל לא יש". מאיפה?

שתי נקודות לפותרים נכונה, ונתקדם לשאלה הבאה: איזה מין ביטוי זה "לא יש"? ממש צורם, לא? הכול מותר בשביל החריזה הקדושה?

ובכן, מנהג משוררי ופייטני ישראל מדורי דורות הוא שאכן, הכול מותר למען החריזה והמשקל, בתנאי אחד: צריך מקור תנ"כי. חייבים. כל שיש לו מקור – כשר למהדרין. אין מקור – טרפה.

כלל קשה וכובל? בכלל לא. הרי בשביל מה המציאו את איוב?

כלל זה יהא נקוט בידכם: כל תופעה עברית שיכולה הייתה להתרחש אי פעם, התרחשה באיוב. ולענייננו, בבקשה: “לא יש בינינו מוכיח", איוב ט' לג.

אז מותר, מותר. מותר ליחיאל-פרץ ומותר גם לבלדד. והוא בהחלט מסתמך על ההיתר הזה לפי הצורך. הוא יודע יפה להגיד גם אין, אבל הגיוון הסגנוני מחייב עוד אופציות זמינות.

"בלדד, איפה הבטן שלך?"

"לא יש לי בטן!"

בעברית של היום זה נשמע אולי מוזר ותמוה, אבל בשפות אחרות זו דרך המלך. למשל בארמית – לית. “לית דין ולית דיין".  הלית הזה הוא הלחמה של לָא ואית. לָא מקביל ללֹא, אית מקביל ליש. הרי לנו לא יש (קיים גם ליכא שהוא הלחמה של לא אית הכא, דהיינו לא יש כאן). גם באנגלית שוללים את there is ב there is no. לא יש.

אז כרגיל, בלדד יכול להרגיש בנוח. הרעיונות הלשוניים היצירתיים שלו מקובלים על מיליארדי בני אדם, ואפילו על כמה דוברי עברית פה ושם. זה שבבועת העברית הקטנה שסביבו זה נשמע תמוה ומשובש – נו מילא. שבמעיל תרוץ כבר ביילה.