סבוצפת 2 – היפר קורקסיה

ברשומה הקודמת הצגתי את התפיסה ששללה את האל"פים מסבא ומסבתא, ואיחדה את שניהם למילה אחת. כעת נשאר להתבונן על ההיגיון הלשוני שהפך את סָבְתָ לצָפְתָ.

להמשיך לקרוא

סבוצפת 1 – העדפות גרפיות

ילדים צעירים משבשים בדיבור. אחר כך הם גדלים ורוכשים את רוב כללי השפה המדוברת, מתרגלים ליוצאים מן הכלל ולשאר השיגעונות, והשיבושים פוחתים. ואז מגיע השלב הבא – ילדים גדולים משבשים בכתיבה. מעקב אחרי תוצרי כתיבה מהשנה-שנתיים הראשונות שבהם ילד כותב מספק בלי סוף נושאים למחשבה.

להמשיך לקרוא

תובנה קטנה בעקבות כתיבת המילון של טלהצ'וק

פוסט אורח מאת יעל א' ש'.

טלהצ'וק הוא הכינוי שבו אני משתמשת באינטרנט עבור הבן הקטן שלי, בן שנה וחמישה חודשים. לא מזמן ניסיתי להעלות על הכתב את כל המילים שלו שאני מזהה ומבינה. הנה הרשימה שיצאה לי:

להמשיך לקרוא

ולפעמים החגיגה נגמרה

ושוב מלכישוע מרוגז.

מנסה, מנסה. מושך מפה, דוחף משם, עמל, מזיע, מעלה חרס בידו. בתסכולו הוא זועק זעקה גדולה ומרה: "הַגֶּרֶב לֹא נִפְשְׁטָה!"

לא אתפאר כאן בשימוש בשורש פ-ש-ט, וגם לא אתנצל על השימוש בלשון נקבה. ברשומה הזאת אני רוצה להתמקד במערכת הזמנים.

להמשיך לקרוא

היה דגש וראו איננו עוד

המגרה האהובה על מלכישוע בבית היא מגרת הדַּפִים. יש המון דברים שאפשר לעשות עם דַּפִים. מדף אחד אפשר להכין כובע לחבר הדמיוני (שמו תֵּל, נעים מאוד), על דף אחר אפשר לשרבט הודעה ולתלות על המקרר (אם בלדד בגיל שלושה חודשים חושב שהוא יודע לדבר, למה שמלכישוע לא יחשוב שהוא יודע לכתוב?) ושאר דַּפִים משמשים לצביעה, לגזירה ולקריעה חופשית. ובאף אחד מהם אין דגש. כולם רפים. כולם dafim.

להמשיך לקרוא

כל המי ומה

יום אחד, לפני כמה שנים, רעמסס נכנס הביתה נסער והכריז: "משהו נבהל מִמִּי". יצאנו איתו למרפסת וגילינו את האמת המרה: שממית אומללה נקלעה אל מתחת לגלגלי הבימבה הדוהרת. הבנּו שמשהו נבהל ממי פירושו מישהו נבהל ממני, יצור זר ולא מוכר ניסה לברוח מהנהג הצעיר כשכבר היה מאוחר מדי.

להמשיך לקרוא

בשעה טובה, בשעה ברוכה

בשעה טובה הצטרף פריט חדש למעבדה. גור אדם במשקל 3 קילו ו950 גרם. המבעים שלו עד כה נשגבים מיכולת הניתוח שלי, אבל אמשיך להאזין בתשומת לב ואדווח בבוא היום.

נראה שלא יתפרסמו רשומות חדשות בשבועות הקרובים. בינתיים אני מזמינה את קוראיי הנאמנים להציע כינוי לרך הנולד.

אני החתום מעלה

בכיתה של רעמסס למדו על כתיבת מכתבים. מוען, נמען, מען, בול. רעמסס למד שבסוף המכתב מופיעה החתימה, ומקפיד ליישם.

בטרם למד את הכללים הסטנדרטיים, רעמסס כתב מכתבים באופן שהיה הגיוני בעיניו, והחתימה באה במכתבים האלה למעלה. השורה הפותחת במכתבים האלה הייתה "לסבא מרעמסס", "מרעמסס לאבא", או אפילו רק "מרעמסס" – הרי מי שמקבל את המכתב מן הסתם יודע שהוא הנמען, המידע שחשוב להעביר לו הוא רק מי המוען.

להמשיך לקרוא