"עכשיו הכדור אֶצְלָךְ"
"אמא, אפשר להכין מִנֵּךְ מרק?"
"אמא, אפשר להכין מִמָּךְ סלט?"
"אבל זו הבובה שלנו, לא שֶׁלָּם"
"למה הוא כל הזמן רוצה להיות אֶצְלַיִךְ דווקא?"
"קחי אמא, זה בִּשְׁבִילָךְ"
"לקחתי את זה מִמֶּהָ"
"ומתי נלך אֵלוֹ?"
"למה הספר שלי נמצא אֶצְלָיו?"
"נכון זה יפה מצדַיי?"
"למה הוא טיפס עָלָם?"
"אני בתור אַחֲרֵיהוּ"
"כשנגיע למדרגות נרד בָּם"
"טוב, ואחר-כך נחזיר לָם את הכדור"
התבקשתי לכתוב על הפועל מִכָּנֵס, ובאמת – איך לא חשבתי על זה בעצמי. עוד לא פגשתי דרדק עברי שדילג על השלב הזה.
"כולם כבר מִכָּנְסִים למכונית!"
"אל תדאגי, אני מִזָּהֵר מאוד".
"למה הדלת לא מִפָּתַחַת לי?"
מיליארד סינים לא טועים, וגם מיליון ילדים עבריים לא. אם כולם באיזה שהוא שלב בונים פועל כזה, כנראה שיש כאן איזה שהוא היגיון.
הבלוג הזה נזנח לכמה שבועות, לטובת עבודה דוחקת וחופשה משפחתית דוחקת לא פחות. והנה בבוקר האחרון לחופשה חזר גם הבלוג ודחק בי במלוא עוזו. הפעם לא צותתי לשיחות לא לי; הסוגיה הובאה לפתחי בידי בעלי הדבר בכבודם ובעצמם. מתושלח ורעמסס דנו ביניהם בכובד ראש, ובסוף פנו אליי שאכריע: אם הם רוצים לדבר על פעולה שסבתא עשתה אתמול ובעקבותיה צמחי הגינה הרוו את את צימאונם – מה היא הפעולה? "הִשְׁקְתָה את הגינה", עניתי. מתושלח היה מאושר, רעמסס השתאה: "חשבתי שצריך להגיד הִשְׁקָה!". חשבתי מעט והבנתי את קו המחשבה: "אהה, כמו שאומרים הָלְכָה? זו באמת מחשבה הגיונית. אתה יודע מה? נראה לי שהמילה השקתה היא באמת לא כל כך הגיונית".
ברשומה הקודמת נשארה שאלה פתוחה: מה גרם לרעמסס, פעם מזמן כשהיה בן שלוש, להמיר את תַּאֲכִילִי בתֹּאכִילִי? מה היה ההיגיון הלשוני שהנחה אותו לעצב דווקא ככה את שורש א-כ-ל בבניין הפעיל, ערב אחרי ערב?
הנה התאוריה שלי:
ילד אחד, שחביב עליי מאוד, היה פעם בן שלוש, ולא אהב להתייגע באכילה עצמית. תמיד העדיף שהוריו יאכילו אותו בכפית. ובחולם.
מצינו 