מלכישוע עדכן את רעמסס ברוב חשיבות: "אני ראיתי את אמא לִפְנֶיךָ!"
לִפְנֶיךָ. פ"א שְׁווּאָה. נשמע מוזר אבל כרגיל הגיוני להפליא; זו לא המילה לְפָנֶיךָ שבלשוננו. הוא לא מעתיק, הוא בונה לו את השפה שלו. ממילת היחס לִפְנֵי הוא בנה צורה שיש בה פנייה לנוכח, בעזרת הלחמה פשוטה. את מילת היחס הוא מכיר, את הצורן הרגיל לנוכח – ךָ הוא מכיר, צריך רק למרוח קצת דבק.
אז אם זה כל כך פשוט, למה אנחנו אומרים אחרת?
"את יודעת למה אמרתי לרעמסס לָתֵן לי את הסכין של מלך הקוסמים?" שאל אותי היום מלכישוע, והזכיר לי בחן שעוד לא כתבתי את רשומת ההמשך שהבטחתי. את ההסבר המפורט על מלך הקוסמים ומעלליו אחסוך מהקוראים. את ההסבר המפורט על לתן לא אחסוך.
מלכישוע, לב זהב, מסכים לָתֵנְתְּ לבלדד את התוף החדש שלו, אבל רק לכמה דקות. כשהוא ירצה אותו שוב, בלדד ייאלץ לָתֵן לו אותו בחזרה.
ואמא שוברת את הראש, כרגיל.
ושוב מלכישוע מרוגז.
מנסה, מנסה. מושך מפה, דוחף משם, עמל, מזיע, מעלה חרס בידו. בתסכולו הוא זועק זעקה גדולה ומרה: "הַגֶּרֶב לֹא נִפְשְׁטָה!"
לא אתפאר כאן בשימוש בשורש פ-ש-ט, וגם לא אתנצל על השימוש בלשון נקבה. ברשומה הזאת אני רוצה להתמקד במערכת הזמנים.
ברשומה הקודמת דנתי בבניין נתפעל, שנראה שמשמש להכלאה בין התפעל לנפעל, ונראה שמשמש כך כבר אלפי שנים. על נקודה חשובה אחת נתתי דעתי רק אחרי הפרסום: נראה לי שכשילדיי משתמשים בנתפעל הוא יכול לשמש אצלם גם לעבר וגם לבינוני. זו תחושה. ברוב המשפטים קשה לדעת בוודאות מה הייתה הכוונה. עוד לא נפל לידי משפט שאוכל להסיק ממנו בוודאות שהפועל מורה על זמן הווה, אבל כשמלכישוע מנסה לחבר את חלקי התצרף (ושוב אתרגם ללועזים: פאזל) וצועק בתסכול שזה "לא נתחבר", נשמע שהוא מלין על עכשיו, לא על לפני דקה.
ברשומה הזאת אציג את היצירה הלשונית החביבה עליי ביותר בלשון ילדיי, זו שאני ממש מתמוגגת בכל פעם שיוצא לי לקלוט אותה. גבירותיי ורבותיי, קבלו את בניין נִתְפַּעַל.
הגיע הזמן שארחיב מעט לגבי שם הבלוג. ברשומה הראשונה נגעתי בו קלות, אבל הוא ראוי להתייחסות מפורטת יותר.
מהרשימה הגדולה של שיבושי מילות יחס שהצגתי לפני פרוץ החגים כבר לא נשאר הרבה. אחרי חלוקה פנימית אחת ועוד אחת נשארו עוד שיבושים בודדים שלא התייחסתי אליהם. חלקם עוסקים בהטיות המילה מִן, ונראה שגם לא אתייחס אליהם בגלגול הזה. המילה הזאת גדולה עליי.
אז נשארו בעצם עוד שני ציטוטים לדון בהם:
גם הרשומה הזאת, כמו קודמתה, תנסה לברר סוגיה בנטיית מילות היחס. המילים האלה נפוצות מאוד בדיבור של פעוטותינו (ושל כולנו, בעצם) ולכן הרבה מההברקות שובות הלב קשורות בהן.
הרשומה הזאת ממשיכה את הרשומה הקודמת, שהייתה מעין מבוא לסוגיית מילות היחס והטיותיהן. סיפור לגמרי לא פשוט, מילות היחס האלה. פעוט אחד ממכריי (הבה נכנה אותו כרגע אֲחִימַהֲלַלְאֵל) בחר לפשט לעצמו את החיים, והכין בתשומת לב תבנית קבועה של כינויים המודבקים לכל מילת יחס באשר היא: near me = לְיַד (אֲ)דִי, to me = אֶל (אֱ)לִי וכן הלאה. למה לשבור את הראש מתי לסגור מילה בחיריק פשוט (לְיָדִי) ומתי בדיפתונג (אֵלַי)?
מצינו 