גברת ואדון נפגשו במסדרון. האדון – בן חמש. הגברת – לא מגלים, כמובן. האדון פנה אל הגברת בנימוס נחוש, וכך אמר: "סליחה, אדונית!" הגברת, לפני ששמה לב, מיהרה לתקן: "גברת!" אמנם יש לה כמה הסברים טובים למה אין טעם לתקן שיבושי שפה של ילדים, אבל כל אחד מועד לפעמים. רגע אחרי התיקון תהתה לעצמה: ואם אמא של עגנון הייתה מסבירה לו שאין דבר כזה אדונית, מי היה מארח את הרוכל?
מלכישוע שאל אותי בגלל מה אנחנו הולכים למכולת. זה צלצל לי קצת מוכר. ניסיתי להיזכר איפה ממירים למה בבגלל מה, אבל העליתי חרס בידי, וממילא דעתי הוסחה מהר מאוד. רק בשעות הערב הרגועות, כשנזכרתי בשיחה, נפל האסימון; זו לא אותה מילה, זה אותו מבנה. לשון חז"ל. "מפני מה עיניהם של מדיים טרוטות?" קראתי בצהלה, נוטפת סבון כלים. האיש שאיתי קימט את המצח והציע "כי הם גולשים ברשת עד חצות ורק אז מתחילים לשטוף כלים?". שיהיה.
מה משותף לכל הדיאלוגים הבאים?
עם הקוראים הסליחה: הרשומה הפעם לא תעסוק ביצירות לשוניות של מתושלח, רעמסס או מלכישוע, שלושת הגורים שעליהם עומדת המעבדה הפרטית שלי, אלא בחידוד נאה מפי אורח ששהה עמנו היום – ילדון מבריק בן שבע, שיכונה להלן מהללאל (אם אמו קוראת – אני מקווה שאין לך התנגדות).
מצינו 