תעמיס, תעמיס

כשארפכשד היה בשלב החד-הברתי המלבב, מתושלח תהה למה הדובר הצעיר קמצן כזה. מרגע שהוא יוצר מילה חד-הברתית חדשה, הוא מעמיס עליה תילי-תילים של הוראות. אור, למשל. אור פירושו אור, ופירושו גם חושך (נכנסים לחדר חשוך, ארפכשד ממלמל בתמיהה: אור…); אור הוא מתג, והוא גם פועַל – לחיצה על המתג, בין אם זה להדליק או לכבות – he wants to or . נוסף על כך – אור זו גם מנורה, בין אם היא כבויה או דלוקה, ואור זו גם הצבעה כלפי מעלה, גם במקום שאין מנורה בתקרה, וגם מחוץ לבית. לעתים נדמה שאור זו גם הצבעה לכל אחת מארבע רוחות השמיים. כלומר כל שָׁם הוא גם אור, ובלבד שלא יהיה כלפי מטה.

למה להמשיך ולפצל עוד ועוד מאותה מילה? למה שלא ייצור לו מילים חדשות?

כי ארפכשד הוא גור אדם, יצור אנושי, והוא פועל על פי דפוסי התקשורת האנושיים. ככה בדיוק גם אנחנו עושים. לשפה שלנו כבר התרגלנו, אצל ארפכשד זה בולט לנו.

השאלה של מתושלח המריצה אותי להוציא מהארון קלסר ישן נושן, לדפדף בו ולאוורר את סיכומי הקורס ההוא על מילון לשון המקרא ולשון חז"ל, מפי פרופסור יוחנן ברויאר. הרצאה אחרי הרצאה התגלה לי שם איך אמור להיראות מילון בלשני אמיתי – כל ערך בו צריך להיראות כתרשים של הוראות, גרף מסועף, לא רשימה מספרית.

ניקח לדוגמה את הפועל קָרָא. להלן חלק מההוראות שמילון אבן שושן מציין עבורו:

1) עיין בכתוב / השמיע בקול את הכתוב; "הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם" (ירמיהו ל"ו יד).

2) השמיע קול; "וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית מ"ה א).

3) הכריז, העביר קול; "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כ"ה י).

4) הזמין; "וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד" (שמות ב' ח).

5) כינה; "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן" (בראשית כ"ט לב).

6) [הוראה חז"לית:] למד מקרא (להבדיל משָׁנָה – למד משנה); "קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים" (בבלי, ברכות מ"ז ע"ב).

כשבוחנים את תמונת הפועל הזה במקרא, נראה שצריך לצייר גרף כזה:

השמעת קול (הוראה מס' 2) היא המשמעות היסודית. אפשר לעקוב ולראות איך שאר ההוראות התפתחו ממנה: 

כשברוך קורא במגילה באוזני העם (המובאה של אבן שושן להוראה מס' 1), המרכיב העיקרי הוא 'באוזני העם'. הוא משמיע להם דבר-מה. לא ברור כל כך אם בלשון המקרא התפתחה מהסעיף הזה גם משמעות של קריאה שקטה. אני בספק אם הייתה אז בכלל תופעה תרבותית כזאת, קריאת טקסט בדממה.

כשהכרוז מכריז (הוראה מס' 3), גם הוא קורא בקול באוזני העם. בקול רם מאוד, הרי יש לדבריו השלכה משפטית. עבדים שהופכים לבני חורין, למשל. חשוב שכמה שיותר אנשים ישמעו. באותו אופן ברור שגם הזמנה (הוראה מס' 4) וגם כינוי (הוראה מס' 5) הם בבסיסם השמעת קול.
אבל התפתחות השפה לא נעצרה בלשון המקרא, ובלשון חז"ל כבר אפשר לצייר גרף חדש לפועל הזה:

למרות שהוראה 2 היא הבסיסית, היא המקור – היא כבר לא ממש קיימת. כמעט לא מצינו בלשון חז"ל קרא בהוראת השמיע קול. היחידים שמרימים קולם וחז"ל אומרים עליהם שהם קוראים הם העופות למיניהם – התרנגול קורא, העורב קורא. לשון חז"ל ייחדה שמות לקולותיהם של הרבה חיות, ונזקקה להרבה פעלים לצורך כך, והפועל המקראי קרא התאים לה בול בהקשר הזה. אבל אנשים שקוראים בהוראת מרימים קול? זה כבר לא קיים בלשון חז"ל. ההוראה הבסיסית של המילה נעלמה, אבל הפיתוחים יציבים. יש קריאה בהוראת כינוי (5), פה ושם אפשר למצוא קריאה בהוראת הזמנה (4). לא אלאה את הקוראים בדוגמאות. השימוש העיקרי בפועל קרא בלשון חז"ל הוא שימוש חדש שבני התקופה יצרו בעקיפין מהוראת השמיע את הכתוב (הוראה מס' 1). הכתובים העיקריים שהיו משמיעים הם כתבי הקודש, ספרי התנ"ך. לכן הכתובים האלה קיבלו את השם מִקְרָא, ומכאן – כל ציטוט מכתבי הקודש הוא קריאה. בהקשר הזה הפועל קרא נולד מחדש כפועל גזוּר-שם – הוא נגזר מהמילה מקרא ומתייחס ישירות אליה.

עצרתי בלשון חז"ל. השפה המשיכה להתפתח, אבל נראה לי שזה מספיק כדי להעביר את הרעיון. קדמונינו יצרו לנו פועל אחד, ודורות של דוברים פיתחו אותו עוד ועוד כדי לכסות בעזרתו את הצרכים הלשוניים שהתחדשו מעת לעת. אז גם ארפכשד מותח את המילים שלו כמה שרק אפשר. לפני סגירת הרשומה, נקדיש גם לו גרף: