שלום בלוג יָשֵׁן. אלו העדכונים בקצרה: הצטרף למעבדה פריט חדש. טרם הספקתי לדווח כאן כיאות על הולדתו, והוא כבר הספיק ללמוד להתהפך, לזחול, ללכת, ולהגיע לצנצנות הזכוכית שמוחבאות בארון מאחורה. כל זה מילא, נו, יכולתי להבליג. אבל עכשיו, במעמקי השנה השנייה לחייו, הוא עוסק באומנות הגדולה מכולן – הוא בונה שפה. עכשיו, עכשיו קורים הדברים האמיתיים. עכשיו הוא מנסה את כוחו בחיקויי צלילים ("זהו, אני חייב כבר לצאת" – "יב בר צאת… יב בר צאת… יב בר צאת…"), צובר מילים חדשות בקצב מסחרר, בודק איך מדביקים אותן זו לזו, מתנסה במגדלים של שתיים ואפילו שלוש קביות, סליחה, מילים. עכשיו אפשר לעקוב אחרי תהליכי החשיבה שלו, הפירוק והבניין, ולהבין לעומק איך העסק פועל. איך מוח אנושי בונה שפה. איך האנושות עשתה את זה.
ועכשיו גם אי-אפשר לשבת ולדווח על זה, כי שפה היא לא הדבר היחיד שארפכשד להוט להרכיב ולפרק. גם מחשבים זה אחלה.
אז בקצרצרה, מהר מהר לפני שיתעורר:
כשארפכשד מצליח למרוח את כל מנת קרם ההגנה שהוקצבה לו (אל תשאלו על מה ואיך, אין לי זמן לתיאורי זוועה), הוא מושיט יד קדימה וקורא בהתלהבות: "עוד!"
כשארפכשד מצליח לשתות ולשפוך את כל המים שמזגנו לו, הוא מנופף בכוס ודורש: "עוד!". לפעמים הוא אפילו לא טורח לחסל את המים לפני השלב המסעיר הזה.
אבל כשמשלימים את העמוד האחרון ב"איה פלוטו", או כשבסוף משחק המטוס הוא מונחת בחזרה על המיטה, או כשנגמר הטיול ונכנסים הביתה, ובקיצור – בסוף כל דבר שהוא לא עצם אלא פעולה – אז הזאטוט קורא בעוז: "עוד עוֹפָּם!" עוד עודפעם.
לפני כמה שבועות הביטוי הזה היה קצר יותר. "עוד" הייתה דרישה לחפץ (לרוב מאכל), ולעומתה "עוֹפָּם" הייתה דרישה לפעולה. משרבו הפעמים שבהן הקריאה לא זכתה לציות מיידי, החליט הדרדק להקל עלינו את ההבנה, והוסיף מילה מבהירה.
שפת פעוטות מגוחכת? אה, נו, זה כלום לעומת הצירוף שבפינו הבוגרים החכמים "אפילו אם".
איך הרכבנו את אפילו? דחסנו יחד את אף ואת אילו. זה עוד בסדר. אבל מה פשר המילה אילו? ובכן, גם זו הלחמה – בין אם ללו. שתי מילים שהן גם ככה די אותו דבר. לו זו בסך הכול אם בתוספת קונוטציית איווי. כדי להעביר איזה ניואנס דק מן הדק, החליטו אי-אלו מקדמונינו להקדים לפעמים אם ללו. קדמונים אחרים בדורות הבאים צירפו לביטוי שנוצר גם אף (שהוא סוג של גם), ונוצרה אפילו – אף אם לו. ובני דורותינו חשבו שהמילה המורכבת שנוצרה לא מספיק ברורה כמו שהיא, והוסיפו אחריה אם. ככה שפות דוהרות קדימה. כל דור מוסיף הבהרה משלו (וחודש אצל פעוט שבונה שפה שקול למי יודע כמה דורות התפתחות אצל דוברים בוגרים).
מי מכיר עוד מקרים מובהקים כאלה של הרחבות חוזרות בביטוי אחד? מוזמנים להוסיף בתגובות.
מצינו 
איזה כיף! רשימה חדשה בבלוג! מזל טוב להולדת ארפכשד!
תודה תודה. חדשות ישנות…
אני זוכרת שבבית הספר אמרנו בצחוק "תושבע שבעל פה", ובצבא יש סס"ל לבן ובצבעים נוספים (סס"ל = סרט סימון לבן).
תודה! תושב"ע שבעל פה הזכיר לי – חז"לנו זיכרונם לברכה. אותה נימה.
מרתק! וכמובן מזל טוב באיחור.
חן חן. ד"ש חם לכולם.
תבלינים
יפה! וכן גם צ'יפסים ועוד לועזיים.