מי הזיז את המושא שלי

בלדד, דרדק ירא שמים ומדקדק בקלה כבחמורה, אוהב לקדש.

יום חול או שבת, בוקר או לילה, אמצע הארוחה או אמצע השעמום של אחה"צ ארוך – הילד לא קטנוני; כל זמן כשר לקידוש.

גוררים כיסא לארון, שולפים מהמדף הנכון את הגביע, מוזגים מיץ ענבים, חלב, מים, מה שזמין, ומגיעים לעיקר:

"יום השישי, ויכולו את השמים ואת הארץ…"

לקח את הפסוק "וַיְכֻלּוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם…" (בראשית ב' א) והוסיף פעמיים 'את'.

יש בבחירה הלשונית הלא מודעת הזאת (שמבטאת, מן הסתם, את מה שהוא חושב שהוא שומע, כלומר חושב שקיים בטקסט המקורי) שני עניינים, שקשורים זה לזה בקשר הדוק: תפיסה ששם העצם הבא אחרי פועל הוא המושא, וצורך לסמן את המושא במילת היחס את.

ובאמת ככה זה עובד בעברית, לרוב.

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ' יא);

"הווי דן את כל האדם לכף זכות" (משנה, אבות א', ו);

"ולכבוד היקינתון בני ישיר את הפזמון" (פזמון ליקינתון, לאה גולדברג);

"אני מנסה להסביר למזוקן שאם יחזיר את האקדח לנרתיק זה רק יעבוד לטובתו" (פתאום דפיקה בדלת, אתגר קרת).

הרי לפנינו משפטים מכמה רבדים שונים של העברית, ובכולם קל מאוד לזהות את המושא הישיר, שכן הוא מסומן פעמיים – גם באמצעות סדר המילים וגם באמצעות מילת היחס.

המקום הסטנדרטי של מושא במשפט הוא לאחר הפועל, ובאופן סטנדרטי העברית מסמנת את המושא הישיר המיודע באת. שני סימני זיהוי נוחים.

האמת היא שדוברי עברית יכולים להסתדר מצוין גם כשמספקים להם רק סימן זיהוי אחד, וגם זה קורה הרבה פעמים.

הנה שני משפטים מרבדים שונים וגו', שבהם המושא אינו נגרר אחרי הפועל, ובכל זאת קל לזהות אותו בעזרת מילת היחס את הצמודה אליו:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א' א);

"טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת" (פגישה לאין קץ, נתן אלתרמן).

והנה עוד שני משפטים, שבהם המושא צמוד לפועל, ולכן אנחנו מסתדרים מצוין ללא צורך באת:

"מזכירין יציאת מצרים בלילות" (משנה, ברכות א', ה);

"שם הרי גולן, הושט היד וגע בם" (כנרת, רחל).

דוד בן גוריון חיבב מאוד משפטים כאלה, וקבע : "ריבוי ה'אתים' משעמם ומכער לשוננו, וכל הממעיט הרי זה משובח".

אז החיים נוחים כשיש למושא שני סימני זיהוי, ואנחנו מצליחים להסתדר מצוין גם כשלוקחים כל אחד מהם. ואם שני הסימנים נעדרים, מה קורה אז? עדיין מסתדרים, אבל בקושי.

הביטוי "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב י"ד יט), שהתגלגל למדרש על ר' עקיבא (אבות דר' נתן, ו' ב) ומשם לשירי ילדים, הוא די מבלבל. מי שחק את מי? אין כאן אמצעי עזר פורמלי, צריך לבדוק את תוכן המשפט, את הריאליה שהוא מתאר, כדי לפענח.

ניסיתי למצוא משפטים כאלה מרבדים אחרים של העברית, ולא עלו בדעתי. הקוראים מוזמנים להחכים אותי.

ובלדד?

בפסוק החביב עליו מתחילת הקידוש לליל שבת אין בכלל מושא. גם זה קורה לפעמים. השמים והארץ כֻּלּוּ, מלאכתם הסתיימה. השמים והארץ הם נושאי המשפט, והפועל עומד בפני עצמו ואינו משפיע על שום שם עצם אחר. אבל בתפיסת העברית של בלדד, התפיסה שגיבש מהטקסטים העבריים שנחשף אליהם עד כה, שם עצם שבא אחרי פועל אמור להיות מושא הפועל, ויש לכך סימן מילולי פשוט. מה שהאוזן לא שומעת, המוח משלים.