מי הזיז את המושא שלי

בלדד, דרדק ירא שמים ומדקדק בקלה כבחמורה, אוהב לקדש.
יום חול או שבת, בוקר או לילה, אמצע הארוחה או אמצע השעמום של אחה"צ ארוך – הילד לא קטנוני; כל זמן כשר לקידוש.
גוררים כיסא לארון, שולפים מהמדף הנכון את הגביע, מוזגים מיץ ענבים, חלב, מים, מה שזמין, ומגיעים לעיקר:
"יום השישי, ויכולו את השמים ואת הארץ…"
לקח את הפסוק "וַיְכֻלּוּ הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם…" (בראשית ב' א) והוסיף פעמיים 'את'.

יש בבחירה הלשונית הלא מודעת הזאת (שמבטאת, מן הסתם, את מה שהוא חושב שהוא שומע, כלומר חושב שקיים בטקסט המקורי) שני עניינים, שקשורים זה לזה בקשר הדוק: תפיסה ששם העצם הבא אחרי פועל הוא המושא, וצורך לסמן את המושא במילת היחס את.
ובאמת ככה זה עובד בעברית, לרוב.
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ' יא);
"הווי דן את כל האדם לכף זכות" (משנה, אבות א', ו);
"ולכבוד היקינתון בני ישיר את הפזמון" (פזמון ליקינתון, לאה גולדברג);
"אני מנסה להסביר למזוקן שאם יחזיר את האקדח לנרתיק זה רק יעבוד לטובתו" (פתאום דפיקה בדלת, אתגר קרת).
הרי לפנינו משפטים מכמה רבדים שונים של העברית, ובכולם קל מאוד לזהות את המושא הישיר, שכן הוא מסומן פעמיים – גם באמצעות סדר המילים וגם באמצעות מילת היחס.
המקום הסטנדרטי של מושא במשפט הוא לאחר הפועל, ובאופן סטנדרטי העברית מסמנת את המושא הישיר המיודע באת. שני סימני זיהוי נוחים.
האמת היא שדוברי עברית יכולים להסתדר מצוין גם כשמספקים להם רק סימן זיהוי אחד, וגם זה קורה הרבה פעמים.
הנה שני משפטים מרבדים שונים וגו', שבהם המושא אינו נגרר אחרי הפועל, ובכל זאת קל לזהות אותו בעזרת מילת היחס את הצמודה אליו:
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א' א);
"טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת" (פגישה לאין קץ, נתן אלתרמן).
והנה עוד שני משפטים, שבהם המושא צמוד לפועל, ולכן אנחנו מסתדרים מצוין ללא צורך באת:
"מזכירין יציאת מצרים בלילות" (משנה, ברכות א', ה);
"שם הרי גולן, הושט היד וגע בם" (כנרת, רחל).
דוד בן גוריון חיבב מאוד משפטים כאלה, וקבע : "ריבוי ה'אתים' משעמם ומכער לשוננו, וכל הממעיט הרי זה משובח".
אז החיים נוחים כשיש למושא שני סימני זיהוי, ואנחנו מצליחים להסתדר מצוין גם כשלוקחים כל אחד מהם. ואם שני הסימנים נעדרים, מה קורה אז? עדיין מסתדרים, אבל בקושי.
הביטוי "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב י"ד יט), שהתגלגל למדרש על ר' עקיבא (אבות דר' נתן, ו' ב) ומשם לשירי ילדים, הוא די מבלבל. מי שחק את מי? אין כאן אמצעי עזר פורמלי, צריך לבדוק את תוכן המשפט, את הריאליה שהוא מתאר, כדי לפענח.
ניסיתי למצוא משפטים כאלה מרבדים אחרים של העברית, ולא עלו בדעתי. הקוראים מוזמנים להחכים אותי.
ובלדד?
בפסוק החביב עליו מתחילת הקידוש לליל שבת אין בכלל מושא. גם זה קורה לפעמים. השמים והארץ כֻּלּוּ, מלאכתם הסתיימה. השמים והארץ הם נושאי המשפט, והפועל עומד בפני עצמו ואינו משפיע על שום שם עצם אחר. אבל בתפיסת העברית של בלדד, התפיסה שגיבש מהטקסטים העבריים שנחשף אליהם עד כה, שם עצם שבא אחרי פועל אמור להיות מושא הפועל, ויש לכך סימן מילולי פשוט. מה שהאוזן לא שומעת, המוח משלים.
Advertisements

12 מחשבות על “מי הזיז את המושא שלי

  1. אחד הביטויים לגורם המרחק בין הפועל למושא הוא הצורך או אי הצורך לחזור על היחסה 'את' כאשר יש כמה מושאים: 'ראיתי את הילד ואת הילדה' או שמספיק 'ראיתי את הילד והילדה'

    במקרא על פי רוב יש חזרה על היחסה – 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' – , אך ברבדים המאוחרים שלו (עניין בפני עצמו) חלה שחיקה בדרישה זו – 'את הדגן והתירוש והיצהר'.
    בעברית המודרנית השחיקה הזו התגברה מאד: אם במקרא היחס הוא 10:1 לטובת החזרה על היחסה, בדגימה של טקסטים מישראבלוג (60M מילים) היחס הוא 1:9 לטובת אי החזרה על היחסה.

    אני חושב שזה קשור לשינוי מעמד המילה 'את' בעיני הדוברים: האם מדובר ביחסת מושא או במילה עצמאית
    בעברית הקלאסית במקרא זו יחסה, ועל כן יש לחזור עליה עבור כל אחד מהמושאים, בעוד שבעברית המודרנית היא נתפשת אינטואיטיבית כמילה עצמאית כך שמספיק לציין אותה פעם אחת.

    ניתן להבחין בתופעה זו גם בתחיליות היחס (בכל"מ) – ככל שהולכים אחורה יש צורך לחזור על תחיליות היחס עבור כל מילה ('בההל ובהודות לה' כי טוב' – עזרא), בעברית המודרנית זה נשחק ('בשבח והודיה להשי"ת' – פתיחה שכיחה להזמנות לחתונה).
    [די ברור שיש פה השפעה של האנגלית]

    • מעניין, אבל אני לא בטוח שאני מסכים עם הנחרצות שבה אתה קובע שזו השפעה של האנגלית. הרבה פעמים ממהרים להאשים את האנגלית בשינויים כאלה ואחרים, אבל השפעתה על העברית החלה בעיקר בשנות ה-80.
      אני חושב שכדאי לבדוק עד כמה התופעה שכיחה מהתגבשות העברית החדשה עד שנות ה-80, תקופה שבה שפות אחרות (כגון רוסית, פולנית ויידיש) היו המשפיעות העיקריות.
      בנוסף, צריך לזכור שההתנהגות של "את" היא לא התנהגות קלאסית של מילת יחס, משום שהיא מגיעה רק לפני שמות מיודעים, כך שהחזרה לפני מושאים מרובים היא לא הקריטריון היחיד לסיווג המילה.

  2. יכול להיות שבלדד לא טועה לגמרי. יש בעברית שתי צורות סביל: סביל רגיל וסביל סתמי. בסביל רגיל אומרים: המלאכה נשלמה, השמים כולו – יש התאמה במין ובמספר בין הפועל לבין הנושא.
    בסביל סתמי משתמשים בפועל בנסתר יחיד לכל הנושאים. במקרה כזה נושא המשפט נהפך למושא, ובמצב כזה יש להוסיף "את". בתנ"ך מצאתי שתי דוגמאות לזה: אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת-הַנֶּגַע (ויקרא יג נה) – אחרי שהנגע כובס (הוכבס – צורת סביל של בניין התפעל); כאן לכאורה לא ברור שמדובר בסביל סתמי, משום שהנגע הוא זכר יחיד. אבל במשפט הבא: יֻתַּן אֶת-אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית (מל"א ב כא) ברור יותר שיותן הוא סביל סתמי, כי בסביל היינו אומרים: ותינתן אבישג השונמית. כלומר אילו נאמר בצורה סתמית "ויכולה את השמים" (יְכֻלֶּה על משקל יְשֻׁנֶּה), ה"את" היתה תקינה.
    אולי בלדד בעצם רואה את "ויכולו" כצורת סביל סתמי?

    • יפה! לא חשבתי על זה.
      זו באמת הצדקה יפה, אבל אני חושבת שאין לבצלאל מאיפה להכיר מבנה כזה.
      אתה מכיר מקבילה לזה בעברית החדשה?

      • זה נאמר קצת בהומור 🙂 אבל מי יודע? לגבי העברית החדשה – יש לי תחושה (שדורשת ביסוס) שהמילים "יש" ו"אין" משתמשות במודל מחשבתי דומה של פועל סביל סתמי. הן מקבלות לפעמים סיומת פועלית, ונדמה לי שההתעקשות לומר "יש לי את" כנגד כל מתקני הלשון לדורותיהם, מראה שיש לדוברי העברית עדיין מבנה כזה לשימושם. אבל זאת אמירה קצת מהפכנית לתגובה קצרה, ורצוי היה לבסס אותה יותר.

      • התחושה שלי היא שבמילים האלה יש לנו השפעה חזקה מאנגלית, ואנחנו תופסים אותם כפעלים. המאמצים של מתקני הלשון אכן לא עוזרים – לא רק שכמעט אף אחד לא מציית, אלא שגם המצייתים מתקשים להפנים את המבנה השונה. כשאני אומרת "יש לי הספר" אני מרגישה כאילו הלכתי בדרכו של בן גוריון והשמטתי "את" לפני מושא. הידיעה התאורטית שמבנה המשפט שונה, ושהספר הוא הנושא – לא מספיקה כדי לערער את תחושת הלשון העמוקה. התיקון הפורמלי לא עוזר לשינוי התחושה הזאת.
        נוסף על כך, יש לי תחושה שהמבנה הזה הוא מלכתחילה לא כל כך עברי. איך הציגו אבותינו אמירה דומה – אני כבר שנים מחפשת דוגמאות ולא מצליחה למצוא. אבל נראה לי ש"יש לי ה…" זר לעברית לא פחות מ"יש לי את ה…".

      • זה לא בדיוק אותו דבר, אבל בעברית החדשה מוצאים דברים כמו "הייתה את" (עם התאם!) או "כתוּב את".

      • באמת, אלעד? "כתוּב את" מצלצל אפשרי, אבל "הייתה את" (וכן כל הטיה אחרת שאינה זכר יחיד) לא מוכר לי כלל וכלל.

      • גם לי זה נשמע מוזר, אבל אני שומע אנשים מדברים ככה, וגוגל עדִי 🙂
        חפשי "הייתה את", "היו את" ואפילו "תהיה את" ו"יהיו את".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s