משיר לכם ניגון ישן

ילדונת שתכונה כאן מהיטבאל צפתה בזמר המקרב את המיקרופון לפיו והכריזה: "עוד מעט הוא משיר!"

משיר, מהיטבאל? למה לא שר?

פשוט בתכלית: כמו שמי שבעתיד יקים בהווה הוא מקים, כמו שמי שבעתיד יגיש בהווה הוא מגיש, כמו עוד עשרות צמדים כאלה – כך מי שבעתיד ישיר בהווה הוא משיר.

אנחנו רגילים לשייך כל פועל שהברתו האחרונה נושאת חיריק – לבניין הפעִיל. זה נכון בכל זמני הבניין: הלביש – מלביש – ילביש. חיריק – סימן מובהק לבניין הפעיל. טוב, כמעט מובהק. כי כשיש יו"ד באמצע השורש, הקלפים נטרפים.

כמה שורשים כאלה יש בעברית? מעטים מאוד. ש-י-ר, ר-י-ב, ועוד כמה נידחים, שבבניין פעל בעתיד הם נראים בדיוק כמו ההפעיל המצוי: ישיר, יריב. היו"ד השורשית גוררת אִתה חיריק, והתוצאה מתעתעת.

ויש בהפעיל עוד אזור מתעתע, שגם הוא מתחפש לבניין פעל: פעלים שאות השורש האחרונה שלהם היא יו"ד (אולי נראה לכם שהיא ה"א, גם זו אשליה אופטית, אבל לרשומה אחרת). פועל העתיד של עָלָה (בניין פעל) ושל מַעֲלֶה (בניין הפעיל) שניהם יַעֲלֶה – הוא יעלה בריצה או הוא יעלה את הקישור לאתר. שני פעלים זהים בצורתם ושונים בהוראתם.

עם יעלה רוב דוברי העברית עוד מסתדרים, אבל יחנה מבלבל את חלקם קשות – לאו דווקא את הילדים. אם בעתיד מוישה יחנה את הרכב, מה הוא עושה בהווה? בעברית תקנית אפשר לומר שהוא מחנה את הרכב, ואפשר גם לומר, בסגנון אחר, שהוא חונה. הראשון בבניין הפעיל, השני בבניין פעל ובעצם מתייחס למוישה ולרכבו כישות אחת. זה תקין, זה בסדר. אבל ישראלים רבים אומרים שהם חונים את הרכב. כאן יש בניין פעל שמשמש כמו הפעיל – גורם פעולה. אני חושבת שאלה שאומרים כך תופסים כך גם את יחנה את הרכב בעתיד. אם בזמן עתיד הפועל הזה סובל מושא ישיר, מסכים לגרור אחריו את (וזה בסדר, יש עוד פעלים בבניין פעל שמראים גמישות כזאת) – למה שלא יסכים לכך גם בזמן הווה?

תעתוע רבותיי, תעתוע. יחנה דומה בול ליחנה, אבל כשיש אחריו את זה סימן מובהק שהוא מבניין הפעיל.

תעתוע מהיטבאל, תעתוע. יָשִׁיר דומה בול ליָשִׁיר אבל הפועל הזה קיים בעברית רק בבניין פעל.