אז לאן נעלמה העי"ן מהנעליים של בלדד?
לארץ איבוד. למקום שאליו נעלמו כל העי"נים מהעברית האשכנזית שלנו.
במקלדת יש עי"ן, ולכן העברית הכתובה יוצרת אשליה כאילו האות הזאת עוד קיימת, אבל בשפה הדבורה כבר מזמן שכחנו ממנה. במקומות שנטינו לה חסד המרנו אותה באל"ף, במקומות אחרים המרנו אותה בכלום.
כמה מזמן? אוהו.
כשלמדתי לשון בבית ספר הייתה לי תפיסה שהעיצורים הגרוניים מאתגרים פעמיים – גם כי קשה להגות אותם כתקנם, וגם כי צריך לזכור כל מיני כללים מוזרים שנדבקו אליהם, תשלומי דגש ושאר צרות. לקח לי שנים להפנים שאלו לא שתי סוגיות שונות אלא דבר אחד: לא ישבה ועדה והחליטה על הכללים, הכללים הם תיעוד של ההגייה שהייתה נפוצה בתקופה מכרעת של העברית, והתיעוד הזה מורה שהעיצורים הגרוניים רופפים אצלנו כבר אלפי שנים.
כבר בלשון המקרא אפשר למצוא תופעות שמורות על קשיים בהגיית הגרוניות, אבל בלשון חז"ל חלה הידרדרות חדה, שהדאיגה קשות את העומדים על משמר הלשון:
"תני, אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין, מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין. אם היה לשונו ערוך מותר" (תלמוד ירושלמי, ברכות ט"ז ע"ב).
אם כן, אין למנות את אנשי חיפה, טבעון ובישן (היא בית שאן אחרי התרופפות האל"ף ועוד כמה עניינים פונטיים) לשליחי ציבור – כל ה"א שלהם נשמעת כמו חי"ת, וכל עי"ן שלהם נשמעת כל אל"ף. בעיה. ולמה דווקא יושבי הערים האלה? כי עליהם הייתה השפעה יוונית חזקה. מסתבר שקשיי היגוי הם עניין של הרגל – מי שרגיל בשפה שלא מייחדת מקום לעיצורים האלה, יתקשה בהם.
(ושמא הרתיעה מחזנים כאלה אינה רק מפני ההיגוי המשובש – הרי מי שהיוונית משפיעה על שפתו, יש לחשוד שמא היא משפיעה גם על היבטים אחרים בתרבותו ובדתו.)
לצד גילויי הדאגה, אפשר למצוא בכתבי חז"ל גם שעשוע מהעניין. לפעמים מריצים דאחקות על אלה שלא יודעים להגות כמו שצריך:
"דההוא בר גלילא [דהוה קאזיל] ואמר להו: אמר למאן, אמר למאן? אמרו ליה: גלילאה שוטה! חמר למרכב או חמר למשתי, עמר למלבש או אימר לאיתכסאה?" (תלמוד בבלי, עירובין נ"ג ע"ב).
תרגום:
"בן גליל אחד אמר להם: למי יש אמר? אמרו לו: גלילי שוטה! חמור לרכיבה או חמר (=יין) לשתייה, עמר (=צמר) ללבישה או אמר (=כבש) לשחיטה?"
הרי לפנינו: חי"ת לועית (בשבילנו – תימנית), חי"ת וילונית (בשבילנו – אשכנזית), עי"ן ואל"ף – כולן נשמעו אצל אדון גלילי-שוטה כאותו צליל רפה בתחילת המילה. כל הגרוניות איבדו את התכונות הפונטיות שלהן, כולן היטשטשו, התאחדו, ובערך נעלמו.
(במקרה הזה מדובר בטשטוש יותר קיצוני מהמקובל בעברית החדשה – אצלנו לפחות מבחינים בבירור בהבדל בין חי"ת לבין עי"ן ואל"ף.)
המוני מילים איבדו בלשון חז"ל את עיניהם. אני אעצור את עצמי מלמלא את הרשומה בדוגמאות, רק אזכיר פה עוד גלילי אחד – י(ה)שו(ע) מנצרת.
ואצלנו?
המקרה של המילה נַעַל הוא אחד מאלה שאין לעי"ן שום סיכוי לשרוד בהם, ולו חלקית: ההטעמה על ההברה שלפניה ולא עליה, והתנועה שלה זהה לתנועה של העיצור שלפניה. אין לה שום ייחוד שיחזיק אותה. אבוד לה. נסו להגות אותה בשתי הברות, מיד מרגישים זרות. גם אם כמילה יחידה זה עוד נשמע איכשהו נורמלי, נסו לשלב במשפט יומיומי: "אני לא מוצא את ה-נ-על השנייה". איך זה מצלצל?
אז זה המצב, מה לשות. בלדד לא מכיר את המילה נַעַל. כשילמד לקרוא, יגלה שיש שם עי"ן. בינתיים הוא שומע רק נָל, וכשהוא יוצר מהשם הזה צורת רבים, התוצאה היא נָרִים.
מצינו 
אבל מה עם ההתארכות של ההברה הראשונה במילה? גם אותה אנחנו מדמיינים כי אנחנו יודעים שאמורה להיות שם הברה נוספת (ע')?
המילה שאני שומע היא לא "נל", אלא "נ–ל".
בקשר לזה אני לא בטוחה. יכול להיות שיש התארכות. אם כן אז בלדד או לא שומע אותה או מוותר עליה כשהוא מוסיף למילה סיומת רבים.