נרי נרים 3 – חירופי למנ"ר

עוד לא עייפתי מהנרים של בלדד, ואני מקווה שגם הקוראים לא עייפו.

אחרי שסימנתי וי על הציווי ועל הזוגי, אפשר סוף סוף לעבור לפונטיקה.

הלמ"ד של הפועל נְעַל ושל שם העצם נַעֲלַיִם הומרה ברי"ש, כמו כמעט כל למ"ד אחרת הנקרית על דרכו של בלדד (מיעוט קטן מהן הופכות דווקא ליו"ד).

למ"ד מייצגת עיצור קשה להיגוי. כדי להסביר למה הוא קשה, צריך להקדים הסבר על מערכת ההיגוי:

עיצור נולד מעצירה – כדי להפיק אותו צריך לעצור את זרימת האוויר הננשף מהפה. צריך להקים מחסום. יש בפה הרבה אביזרי עזר להקמת מחסומים: שפתיים, שיניים, לשון, חך. כל שני איברים שמוצמדים זה לזה יוצרים מחסום.

אחרי שיש מחסום – צריך גם מסלול עיקוף. מזרימה חופשית של אוויר לא יצא עיצור, אך גם לא מעצירה הרמטית שלו. כדי להפיק עיצור צריך שזרם האוויר ימצא דרך כלשהי להיפלט מהפה למרות המחסום.

שישים שניות של מונחים מקצועיים:

המחסום נקרא בסיס החיתוך. למשל, בסיס החיתוך של העיצור b  הוא דו-שפתי. בסיס החיתוך של z הוא לשוני-שִׁנִּי.

העיקוף נקרא אופן החיתוך. אופן החיתוך הנפוץ ביותר בדיבור שלנו הוא חיכוך. חיכוך פירושו שהמחסום הוא חלקי, ומשאיר פתח צר לאוויר לזרום בעדו. כך אנו הוגים למשל את העיצורים v, f, s ועוד רבים. נסו ותיווכחו.

אופן חיתוך נפוץ אחר הוא סתימה: זרימת האוויר נחסמת לחלוטין לכמה חלקיקי שנייה, ואז משתחררת בבת-אחת. כך אנו הוגים למשל את העיצורים b, t, k ועוד. (דרך פשוטה לזהות עיצור סותם: אי אפשר למשוך אותו על כמה שניות. הוא נהגה ברגע אחד ונגמר.)

העיצור l לא שייך לחוככים ולא לסותמים. יש קבוצה קטנה של עיצורים שמצאו להם מעקפים משלהם, שונים ומשונים. העיקוף המשונה של l הוא צִדִּי; הלשון מהודקת אל קדמת החך (המכונה "מכתש"), אין שום סדק למעבר אוויר, ובכל-זאת אין בעיה למשוך את העיצור ולהאריך בו. איך זה? מאיפה האוויר זורם? משני צדי המחסום. במרכז נמצא חוד הלשון, מימין ומשמאל עובר אוויר. l הוא העיצור היחיד בעברית החדשה שמשתמש בטכניקה הזאת (קיימת תאוריה שבתקופה קדומה של העברית נהגתה גם השי"ן השמאלית באופן דומה).

הטכניקה הזאת לא פשוטה להפנמה. אחרי שעולים על זה אין שום בעיה, אבל מלכתחילה קשה לקלוט את השיטה. מה עושים? בוחרים עיצור אחר, פשוט יותר.

אבל למה דווקא רי"ש?

לפני אלפיים שנה, כשדוברי לשון חז"ל זגזגו בין שרשרת לשלשלת ובין גרעין לגלעין (אנקדוטה: המובאה הראשונה במילון אבן שושן לערך גלעין לקוחה משביעית ז', ג: "קליפי אגוזים והגלעינין", עשרים וקצת עמודים הלאה במילון, המובאה הראשונה שלו לערך גרעין לקוחה משביעית ז', ג: "קליפי אגוזים והגרעינין") – אפשר היה להבין מה המקור לחילוף; הרי"ש העברית הקדומה נהגתה בקדמת החיך ובחוד הלשון, ממש כמו הלמ"ד. כשבסיס החיתוך זהה, קל להחליק מעיצור לעיצור.

אבל בלדד הוא ילד עברי חדש. הרי"ש שהוא מכיר והוגה נחתכת בגרון, רחוק רחוק מהלמ"ד – למה הוא בוחר דווקא בה כתחליף ללמ"ד?

לפני שנים (לפני פרוץ הבלדד לחיינו, שהרי חילופי למנ"ר זו לא המצאה שלו) הוטרדתי מכך, ובסופו של דבר הצלחתי להגיע להסבר (מפי ד"ר דרור בן-אריה) שהפתיע אותי עד מאוד – הסיבה לחילופים הללו אינה החיתוך הדומה של העיצורים אלא הצליל הדומה שלהם. מדובר בתכונה אקוסטית של הצליל המופק, משהו בתחום עבודתה של האוזן, לא של הפה.

אותם עיצורים שאינם סותמים ואינם חוככים, אלה שמוצאים להם דרכי עיקוף מקוריות, בקיצור – עיצורי למנ"ר – נחשבים לצלילים חזקים מאוד. בסולם הצליליות הם מדורגים במקום גבוה יותר מהחוככים (הסותמים הם בתחתית הטבלה). בתוך למנ"ר, למ"ד ורי"ש הם החזקים ביותר – חזקים כמעט כמו חצאי תנועות. הקרבה הצלילית הזאת עושה אותם חברים טובים, למרות המרחק בבסיס החיתוך. כשסיני דובר עברית לא מסתדר עם רי"ש, הוא ימיר אותה בלמ"ד – במקום לשבור את הלשון הוא ישבול אותה. כשבלדד לא מסתדר עם למ"ד, הוא ימר אותה ברי"ש. לא כי הוא מנסה להגות למ"ד וזה מה שיוצא לו, אלא כי הוא יודע איזה עיצור יפיק את הצליל הכי קרוב. כי בני אדם לא צריכים השכלה לשונית חיצונית כדי שתהיה להם מודעות לשונית עמוקה. את ההשכלה הלשונית צריך רק כדי להסביר במונחים מקצועיים את מה שידענו מראש.