נרי נרים 2 – זוגיות במשבר

ממשיכים עם בלדד והנָרִים שלו.

מִפועל הציווי נַר כבר התלהבתי. הגיע הזמן לטפל בשם העצם המרובה נָרִים. גם אם האדון מסרב להכיר בעי"ן שבנַעֲלַיִם, גם אם חשוב לו להמיר את הלמ"ד ברי"ש מסיבותיו (בעזר הא-ל, עוד נדבר על זה וגם על זה) – למה שלא ייצור לו נָרַיִם? מה פשעה צורת הזוגי, שהוא מבכר את הרבים על פניה?

אם בלדד היה זאטוט ערבי הייתי באמת מרימה גבה, ותוהה אם גיל שנתיים וחצי הוא לא מתקדם מספיק כדי לדעת את ההבדל בין שניים למספרים גבוהים יותר. בערבית יש שלוש קטגוריות מובחנות היטב: יחיד, זוגי, רבים. מיעוט רבים שלושה. למשל, כלב יחיד הוא כַּלְבּ, שלושה כלבים ומעלה הם כִּלַאבּ, והזוגי יהיה כַּלְבַּאנִי או כַּלְבַּיְנִי – תלוי בתפקידו התחבירי – אבל לא כִּלַאבּ. בערבית העסק רציני – אי אפשר להדביק לשניים סיומת ריבוי.

אבל אנחנו, היאהודים, לוקחים את העסק בקלות. נכון, יש לי יד ימין ויד שמאל וביחד ידיים בזוגי, אבל יש לי גם ריאה ימנית וריאה שמאלית וביחד ריאות ברבים. אף אחד לא אומר שיש לו יְלָדַיִם, או סְפָרַיִם. אלא אם כן הוא משורר או סופר – אלה כן נוטים לעתים להשתעשע בצורת הזוגי. זה עתה הקראתי לבלדד את "הצלחת שמתחת" מאת מאיר שלו, וקפץ לנגד עיניי המשפט "זֶה מְדַגְדֵּג לָהֶן בַּשַׁרְווּלַיִם". אז לא שכחנו לחלוטין מהזוגי, אבל במשלב השפה המדוברת אנחנו משתמשים רק בשרידים קפואים שלו – רק בצורות שהתרגלנו מימים ימימה שהן זוגיות. ידיים, רגליים, נעליים.

הצורות הזוגיות האלה שבלשוננו הן באמת קפואות. גם כשהן באות לתאר מספר גדול משתיים, הן דבקות בצורת הזוגי; לשור יש שתי קרניים, ולשמש – קרניים רבות לאין ספור. קַרְנַיִם, לא קְרָנִים.

אז איך אמור הדרדק העברי לדעת שנעליים הן זוגיות וסדלים לא?

אין שום דרך הגיונית. רק חיקוי. כשהוא חוזר על מילה שכבר שמע, ייתכן שייצמד לסיומת המקובלת. כשהוא בונה את המילה בעצמו מצורת היחיד המוכרת לו, ויודע שהוא צריך להצמיד לה סיומת הולמת, הוא צריך להמר איזו סיומת תתאים. הבחירה ההגיונית והמוצלחת ברוב המקרים היא להמר על הסיומת השגורה יותר, סיומת הרבים. למה לקחת סיכון?

אז הרבים של נָר צריך להיות נָרִים, ומסתבר גם שבלדד הוא לא הראשון שבחר להצמיד לשם העצם הזה סיומת רבים. בלשון המקרא, שבה צורת הזוגי עוד הייתה גמישה יותר, אפשר למצוא גם "בעבור נַעֲלַיִם" (עמוס ב', ו) וגם "מה יפו פעמיך בַּנְּעָלִים" (שיר השירים ז' ב).

המבחר הגדול ברבדים הקדומים של העברית זה יופי של דבר – פעם אחר פעם מסתבר שגם כשהזאטוט מפעיל היגיון שפה פרטי משלו, מישהו כבר הקדים אותו, הפעיל את אותו היגיון והגיע לאותה תוצאה. לא שאני צריכה תקדימים כדי לאשר את הבחירה שלו, אבל אפילו אם מישהו כן מחפש אותם – הם כמעט תמיד ישנם.