לפני ולפנים

מלכישוע עדכן את רעמסס ברוב חשיבות: "אני ראיתי את אמא לִפְנֶיךָ!"

לִפְנֶיךָ. פ"א שְׁווּאָה. נשמע מוזר אבל כרגיל הגיוני להפליא; זו לא המילה לְפָנֶיךָ שבלשוננו. הוא לא מעתיק, הוא בונה לו את השפה שלו. ממילת היחס לִפְנֵי הוא בנה צורה שיש בה פנייה לנוכח, בעזרת הלחמה פשוטה. את מילת היחס הוא מכיר, את הצורן הרגיל לנוכח – ךָ הוא מכיר, צריך רק למרוח קצת דבק.

אז אם זה כל כך פשוט,  למה אנחנו אומרים אחרת?

ושוב פשוטים הדברים וחיים. מדובר כאן בשם העצם פָּנִים. כשמצמידים לו למ"ד היחס נוצרת צורה שאפשר להשתמש בה גם כמילת יחס. מה הם הפנים שלך במילה אחת? פָּנֶיךָ, קמץ בפ"א. בתוספת למ"ד – לְפָנֶיךָ. הקמץ בצורה הזאת הוא לא יצירה חדשה, הוא נאמן לפ"א עוד מהימים היפים ששניהם היו שם עצם. קמץ בפ"א בצורת היחיד (פָּן), קמץ בצורת הרבים (פָּנִים), קמץ בהטיה לנוכח (פָּנֶיךָ), קמץ במילת יחס לנוכח (לְפָנֶיךָ). עקבי לאורך כל הדרך.

בשביל מלכישוע, הקשר לפנים הוא פרה-היסטוריה. מבחינתו יש לפני. ושם הפ"א שוואה.

אה, למה הפ"א של לפני שוואה? קלי קלות, הרי זו היא בעצם צורת הסמיכות – פְּנֵי – בתוספת למ"ד היחס.

בסמיכות הקמץ מתערער, או בעגת הבלשנים – נחטף. אחת מתכונות הסמיכות היא שההטעמה – ההברה הארוכה יותר מהאחרות – נמצאת רק במילה השנייה, בסומך. במילה פָּנִים כשהיא עומדת לבד ההטעמה היא בהברה השנייה, וזה מספיק קרוב לקמץ. אבל כשהמילה נשענת על מילה אחרת, ההטעמה מתרחקת. בצירוף הסמיכות פני הים, לדוגמה, ההטעמה נמצאת בים – שלוש הברות אחרי הקמץ. קדמונינו התקשו לבצע קמץ כהלכתו במרחק כזה מההטעמה, וקיצצו בו קלות – מתנועה של ממש לחצי תנועה. שווא נע. (ואולי לא רק קדמונינו. נסו להשמיע את הצירוף הזה בפ"א קמוצה, נראה לי שהתנועה שיוצאת קצרה יותר מזו שבצורת הנפרד, פָּנִים.)

מי שחוטף את הקמץ בפני יחטוף אותו גם בלפני. דין אחד להם. ואם הוא בן חמש, סביר שישאיר אותו חטוף גם בהטיות.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “לפני ולפנים

  1. יפה מאוד. תודה.
    כלומר פ"א תשאר שוואית רק כשנרד מתחת "לפני הים" במבנה הסמיכות ולא בהטייתו.
    כשהתחלתי לקרא חשבתי על הבדל בין לפני במרחב והרחבתו ללפני בזמן. אבל זה כנראה לא נכון.

    • הוהו, לפני במרחב ובזמן זה יופי של נושא!
      קרה כאן היפוך. השפה מראה שתפיסת הזמן של הדובר המקראי הייתה שהעבר פרוש לפניו ("לפנים"=בעבר), והעתיד – אחרית הימים, מאחורה. בתרבות שלנו מוטבעת התפיסה ש"העבר מאחוריה, היא צופה אל הבאות". ממש קשה לנו לדמיין את העתיד מאחורינו. אבל כשחושבים על זה מוצאים שהעתיד הוא סמוי מן העין – כדרך הדברים שמחכים מאחורי הגב, ואילו העבר – גלוי וידוע, נמצא מול עינינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s