לתן כשאתה אוהב

"את יודעת למה אמרתי לרעמסס לָתֵן לי את הסכין של מלך הקוסמים?" שאל אותי היום מלכישוע, והזכיר לי בחן שעוד לא כתבתי את רשומת ההמשך שהבטחתי. את ההסבר המפורט על מלך הקוסמים ומעלליו אחסוך מהקוראים. את ההסבר המפורט על לתן לא אחסוך.

ברשומה הקודמת  בחנתי את השתלשלות צורת המקור של שורש נ-ת-ן בלשון המקרא. מסתבר שמלכישוע יוצר לנ-ת-ן צורת מקור "נקבית" על דרך לשון המקרא בשורשים שפ"א הפועל שלהם רופפת; לתנת כמו לגשת, ללכת.

ברשומה הזאת נתקדם ללשון חז"ל, ולצורת המקור השנייה של נ-ת-ן בפי מלכישוע.

בלשון חז"ל צורות המקור נבראו מחדש, בצלמם ובדמותם של פועלי העתיד. יש כאן לכאורה המשכיות מלשון המקרא; רוב צורות המקור שמרו על צורתן. אבל מאחורי הקלעים עומדת תפיסה חדשה לגמרי של צורות המקור.

ראשית, בלשון חז"ל צורת המקור הולכת יד ביד עם למ"ד היחס. במקרא, אמרנו, צורת מקור יכולה לבוא לבד (קְרוֹא, הֵרָאוֹת, קַחַת, דַּבֵּר) או בצירוף אחת מאותיות היחס בכל"מ (בִּקְרוֹא, כְּהֵרָאוֹת, לָקַחַת, מִדַּבֵּר). בלשון חז"ל צורת מקור פותחת בהכרח באות היחס למ"ד. דווקא בה. לכתוב, לילך, לדון, ליפרע. כשהדוברים רצו אות יחס אחרת, הוסיפו אותה לפני הלמ"ד, לא במקומה: "לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו" (משנה, מעשר שני ה', יא). בחירה מוזרה, אולי, אבל אנחנו נאמנים לה עד היום; שיקום מי ששיבץ בלשונו לאחרונה בְּלֶכֶת או מֵהֵרָדֵם.

יוצא שכשהמקרא אומר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" (ויקרא ט"ז, ל) וכשהמשנה אומרת "אדם וכלים נעשין אהלין לטמא, אבל לא לטהר" (משנה, אהלות ו', א) אלו שני לטהר שונים. המקרא מציג ל+טהר, צורת מקור ולפניה אות יחס שיכולה כן או לא להצטרף אליה. ואילו במשנה יש רק צורת מקור, בלי שום תוספת: לטהר. היא בלתי ניתנת לפירוק, כמו שפועלי העתיד יְטַהֵר, נְטַהֵר ושות' בלתי ניתנים לפירוק. בעצם, היא ממש דומה לפועלי העתיד האלה. ומכאן אנחנו מגיעים למאפיין השני של צורת המקור בלשון חז"ל: היא נתפסת כחברה במשפחת פועלי העתיד.

במשפחת פועלי העתיד יש כמה חברים שזהים בצורתם כמעט לגמרי, ונבדלים רק באות הפותחת – האותיות הפותחות האלה מרכיבות את המילה אית"ן. דוגמאות: אזכוריזכורתזכורנזכור; אדברידברתדברנדבר. בשני הפעלים האלה, וברבים רבים אחרים, הצורה הזהה משותפת גם לצורת המקור: לזכור, לדבר. הזהות הזאת יצרה בלשון חז"ל תפיסה של צורת המקור כאחת מהסדרה. אפשר אולי לומר שלשון חז"ל הוסיפה לאותיות אית"ן גם למ"ד.

איפה רואים את התפיסה הזאת? במקרים שבהם צורת המקור נבדלת מפועלי העתיד במקרא, ולשון חז"ל יוצרת צורת מקור אלטרנטיבית. למשל בניין נפעל – במקרא הבניין הזה נשען על ה"א תותבת בצורת המקור (בְּ/כְּ/לְ/מֵ/0 –הִכָּנֵס), ומסתדר בלעדיה מצוין בפועלי העתיד (יִכָּנֵס). לשון חז"ל מחילה את הצורה העתידית על המקור, וכך נוצר בן הכלאיים לִכָּנֵס.

וכך גם בשורש שממנו יצאנו, נ-ת-ן. צורת המקור המקראית לתת, כבודה במקומה מונח, אבל לא בבית ספרנו. לשון חז"ל לא אוהבת צורות מקור שנבדלות מפועלי העתיד. אם העתיד הוא יִתֵּן, לשון חז"ל תשמח לִתֵּן.

ומלכישוע? הוא אמנם ישמח לָתֵן, בקמץ, אבל התפיסה – לדעתי – אותה תפיסה. שם הפועל נגזר אצלו מהעתיד, רק שהוא מקרב אותו קצת לשם הפועל המוזר שיוצא לו לשמוע לפעמים, לתת.

ועל כך כבר נאמר "הטף למה באו? אלא כדי ליתן שכר למביאיהן" (תלמוד ירושלמי, חגיגה א' ע"א).

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “לתן כשאתה אוהב

  1. משפחת פועלי העתיד… אח… נשמע כמו משהו מהמניפסט הסוציאליסטי… אפשר להצטרף למשפחה הזאת? 😉

  2. רשימה מצוינת, כרגיל.
    אני חושב שנושא המקור בלשון חז"ל אינו מוסבר לגמרי ודורש עדיין מחקר. מקובל להסביר אותו כצירוף של ל+צורת העתיד הנסתר, אבל זה אינו מסביר מדוע אומרים "לילך" אבל לא "ליבוא", "לירד" אבל לא "ליעלה", אין "ליגרש" או "ליאסור" או "ליוציא" וכו'. גם ההסבר שלך (ל+צורת עתיד יסודית) אינו מסביר מדוע אין "לוציא", "לעלה" וכו'.
    אולי חלק מצורות המקור בלשון חז"ל הן תוצאה של כיווץ של ה' עיצורית? למשל לִכָּנס = כיווץ של "להיכנס" (זאת תופעה הקיימת כבבר במקרא: "בלטיהם" = "בלהטיהם", "יורם" = יהורם" ועוד). המילה לכנס יכולה להיות גם תוצאה של כיווץ של י' העתיד (ל+יכנס), כמו בהסבר הרגיל, אבל אם כן מדוע במקרים מסוימים (לילך, ליתן וכו') היו"ד נשארת ובאחרים היא נשמטת?
    אני משער שהיתה כאן גם השפעה ארמית: בארמית הבבלית היהודית הל' היא תחילית העתיד הרגילה של הנסתר ("רחמנא ליצלן" = השם יצילנו). בכל אופן כאמור, אני (בבורותי) עדיין לא ראיתי הסבר ממצה ומשכנע לצורות המקור של לשון חז"ל.

    • תגובה מצוינת, כרגיל (-:
      אני מודה ומתוודה שאינני מכירה כלל את ההסבר שכתבת שהוא המקובל. איך פספסתי?
      בכל אופן, אני מסכימה עם ההסתייגות שלך ממנו. גם לי הוא נשמע מוזר (הוא גם מתעלם מהניקוד).
      אשר למה שהקשית על ההסבר 'שלי' (לא באמת שלי, כמובן) – אני מסכימה, וגם אני תהיתי בזה. אבל אני חושבת שגם אם התופעה לא גורפת במאה אחוז, זה לא שולל את ההסבר. זה ההבדל בין לשון למתמטיקה…

      בעניין הלמ"ד התחילית בארמית – לצערי הסיכומים שלי מעבר לאוקיינוס, אבל אנסה בכל זאת לשחזר מהזיכרון את מה שלימדני מורי ורבי פרופ' יוחנן ברויאר: הלמ"ד הזאת היא שריד למילה "לוּ" ששימשה בארמית (סורית?) כמו בעברית עד היום: להביע איווי. בתקופה מסוימת היא קיבלה תפקיד אוטומטי, וסימנה כל פועל עתיד שמביע איווי ולא ידיעה (=פועל מודאלי, בניגוד לאינדיקטיבי). ובהמשך התכווצה ונשארה רק הלמ"ד בצמידות לפועל. כשלשון חז"ל משתמשת בפעלים כאלה, ההוראה היא אכן איווי (ראה בדוגמה שהבאת: מבקשים שהרחמן יציל). לעתיד רגיל משתמשים בלשון חז"ל בצורת בינוני.

      • האמת שאני לא זוכר איפה קראתי את ההסבר הזה. היה נדמה לי שזה ההסבר המקובל, אבל בחיפוש ברשת אני רואה ניסוחים קצת פתלתלים על "אנלוגיה" ועל "היקש לצורת העתיד" ולא על "צירוף של ל+צורת העתיד הנסתר". כך למשל האקדמיה ללשון: "מלבד הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת יש בלשון חז"ל לִטַּע. צורה זו נוצרה בהיקש מצורת העתיד יִטַּע".
        אז ניסיתי לחפש צורות כאלה בכתב יד טוב של המשנה (קאופמן). ובמבט שטחי לא נראה לי שמדובר באנלוגיה. למשל בצורות לִיכָּנֵס (נדרים ה א) או לֵישֵׁב (כלים ד ג) – בשתיהן יש יו"ד, שאינה אמורה להיות שם לדעתי אם מדובר באנלוגיה. בנוסף לזה, אם מסתכלים למשל בצורה "לומר", יותר סביר בעיניי שהיא כיווץ של ל+יאמר מאשר החלפת ל' בתבנית העתיד של אומר/תאמר/יאמר. אילו זו היתה החלפה של ל' בתבנית העתיד אני חושב שהיינו צריכים לראות גם צורות כמו "תומר" או "יומר" (בוי"ו) – אבל אין במשנה צורות כאלה.

      • ההסבר שאני מכירה לזה: סופרי לשון המשנה לא נטו לחרוג מהכתיב המקראי במילים שמופיעות במקרא (תאמר, יכנס, נרד), אבל לא הרגישו מחויבים לעקרונותיו במילים שאינן מופיעות במקרא, ולכן בהן העדיפו כתיב יותר הגיוני, על פי תפיסת הלשון שלהם – כתיב עם אותיות ניקוד ברורות: לומר, ליכנס, לירד.

      • זאת נשמעת לי מין טענה המניחה את המבוקש: כאילו בגלל הדימיון בצורה הסופית מניחים שהיתה אנלוגיה. עד כמה שאני מבין את המונח אנלוגיה, הוא מתאר תהליך שבו צורה אחת שהיתה חריגה בתחילת הדרך קיבלה במשך הזמן תבנית של צורה אחרת נפוצה יותר. האם הטענה היא שצורות שם הפועל המקראיות נראו לדוברים חריגות והם שינו אותן (למעשה – החליפו אותן) כדי להפוך את המערכת לסדירה יותר? ולמה נבחרה דווקא צורת העתיד להסדיר את המערכת? (הרי שם הפועל לא קשור בהכרח לעתיד). אני למשל, גם אם צורות שם הפועל המקראיות לא היו מוצאות חן בעיניי לא נראה לי שהייתי חושב מעצמי דווקא על הצורות של לשון חז"ל כפתרון להסדרת המערכת.

      • לפני שאני מגיבה לטענות, אני רוצה לציין שוב כמה שאני שמחה לדון איתך. הנקודות שאתה מעלה בעקבות הרשומות נותנות לי הזדמנות נהדרת לשבור את הראש, ואני נזכרת בנוסטלגיה בתקופה היפה של הפורום. תודה!
        ועכשיו – להתנצחות.
        אני לא חושבת שאפשר להגיד שהדוברים 'בוחרים', 'מחליטים', 'משנים'. התפיסה הלשונית שלהם מנחה אותם, בלי שיהיו ממש מודעים לה. כמו מלכישוע 🙂 וכן, אני חושבת שהתפיסה הלשונית של הדוברים הייתה (ואולי עודנה) ששמות הפועל עשויים באותה תבנית של פועלי העתיד. זה הגיוני מאוד שהתפיסה תהיה כזאת, כי רובם באמת נשמעים ממש אותו דבר: לדבר כמו ידבר, לשיר כמו ישיר…
        דבר נוסף שמחזק את התיאוריה הזאת: נושא הדגש בבגדכפ"ת בעה"פ של שמות פועל במקרא (כגון לִזְכֹּר). הדגש הזה תמוה מכמה בחינות:
        ראשית, אנחנו תופסים את השווא שלפניו כנע, הרי הוא מגיע מצורת המקור הפרודה;
        שנית, לו בכל זאת השווא היה נח, הרי שנו"ן במעמד כזה הייתה נבלעת, כמו בפועלי העתיד, אבל במקרא יש לִנְטֹעַ, לִנְסֹעַ לצד יִטַּע, יִסַּע;
        שלישית, כשצורת המקור חוברת לאות יחס אחרת לא מוצאים דגש כזה: כִּזְכֹר.
        אם אנחנו מקבלים שהדוברים בתקופת המסרנים תפסו את למ"ד היחס כשייכת למערכת אית"ן, הקושיות נפתרות. בכתיב המקראי הם לא נגעו, כמובן, אבל הניקוד שהם העניקו לטקסט משקף תפיסת לשון חז"לית.

      • טוב, כמה תשובות. קודם כל לעניין הבחירה המודעת. אני מסכים שאצל ילדים הבחירה היא לא מודעת. ילדים מפנימים איזה חוק לשוני (בצורה מדויקת יותר או פחות) ואז מנסים ליישם אותו על מקרה חדש. לרוב הם לא מכירים כלל את האלטרנטיבה ה"נכונה". אבל אצל מבוגרים, אני חושב שההחלטה נמצאת די קרוב למודעות והם פשוט מדחיקים אותה. בכל אופן, אני מעדיף מבחינה דידקטית את הניסוח שלי (שמדובר בהחלטה ולא בטעות ספונטנית), גם אם הוא לא תמיד נכון.

        לגבי האנלוגיה – הטענה שלך לגבי הדגש בעה"פ היא טובה. זאת בהחלט נקודה משמעותית.
        האמת היא שקשה לי להגן על העמדה שזו לא אנלוגיה, מעבר לתחושה אינטואיטיבית. לנסות להסביר את שמות הפועל בלשון חז"ל זה ממש פרויקט אקדמי. הנה לפחות כמה נקודות למחשבה:

        א) הטיעון של שמירה על הכתיב המקראי לא תקף לדעתי. יש במשנה ובתלמוד המון מילים מקראיות שנכתבות אחרת (בעיקר בתוספת אימות קריאה). לפי מה שאני מתרשם, השמירה על הכתיב המקראי היתה רק בציטוטים.

        ב) בקישור למטה יש צילום של קטע מהמשנה (כלאיים ב ד) בכ"י קויפמן ובו המילה "ליטעה" (ליטוע+אותה). הניקוד שלה הוא לִיטְּעָה וזה נראה לי קצת מוזר. אילו היה מדובר באנלוגיה האם הניקוד לא היה אמור להיות לִיטַּעָהּ (אני מתעלם מהיו"ד ומהמפיק)? כלומר נראה שמה שקרה כאן הוא אולי אנלוגיה לצורת היסוד, אבל כשנוספה לה ה' השייכות, הצורה הפכה לצורה עצמאית והאנלוגיה הפסיקה להתקיים. אני לא בטוח שככה זה אמור לעבוד.
        http://jnul.huji.ac.il/dl/talmud/mishna/showmi1.asp?mishnanum=4&pereknum=002&masecet=04&mnusriptnum=1723&p=1&masecetindex=4&perekindex=2&numamud=4&manuscriptindex=1&k=

        ג) איך מסבירים צורות כמו לִיקְרוֹת (ברכות א ב), לקרות (ב ט), ולִקְרֹאוֹת (ג ה) — למה לא ליקרא? כנ"ל לִשְׁנוֹת (מהפועל שנה בבניין קל) במקום *לישנה.

        ד) למה שמות הפועל האנלוגיים נוצרו רק בבניין קל? מה עם להתחיל, להרחיק, להתכסות, להיפרע וכו'? אילו היתה כאן אנלוגיה היינו צריכים לקבל את שמות הפועל: לתחיל, לרחיק, ליתכסה וכו'.

        ה) למה אין סדירות בכתיב של שמות הפועל (לֹאכַל אבל לוֹמַר)? או בצורה שלהם (לישב ולידע אבל לא ליצא)?

        זהו בינתיים 🙂

  3. נראה לי שאת שאלת הבחירה המוּדעת נשמור לפעם אחרת – בינתיים יש לנו מספיק חומר לדיון גם בלעדיה.
    הנה המחשבות שלי על הנקודות שלך:

    א) אני מסכימה שאין קנאות לכתיב המקראי ודבקות מוחלטת בו, אבל גם בלי לקדש את הכתיב המקראי, ההרגל משחק תפקיד. אדם שהתרגל לראות את המילה "יאמר", באופן טבעי יכתוב כך – אלא אם כן תהיה לו סיבה טובה לשנות. בסך הכול דוברי עברית רגילים לראות פה ושם אל"ף כאם קריאה, וזה לא ממש משהו שמקשה על הקריאה. אבל זה לא יגרום להם לבחור דווקא באם הקריאה החריגה הזאת כשכותבים מילה חדשה שאין להם בה הרגל כתיב מושרש.

    ב) אני לא יודעת מה אמור להיות הניקוד של "ייטעה". איאלץ להאמין לך 🙂

    ג) נכון, גזרת ל"י והפעלים מגזרת ל"א שנוהגים כמו ל"י לא נכנעו לאופנה החדשה. בעיניי עצם העובדה שהתופעה לא גורפת אינה שוללת את התיאוריה. אם הייתה לפעלים האלה התנהגות חדשה אחרת, שהיה צורך בתיאוריה אחרת כדי להסביר אותה, הייתי שוברת את הראש. אבל במקרה הזה נראה לי שיש פשוט פעלים ששמרו על המסורת, וזה סביר.

    ד) אני חוזרת לתשובה הקודמת, רק מוסיפה דיוק קל: התופעה כן קיימת גם בבניין נפעל ("ליפרע", "ליכנס"), וגם בבניין פיעל אני לא מכירה דוגמה נגדית. לגבי בניינים הפעיל והתפעל אני מסכימה איתך.

    ה) לא חשבתי אף פעם על כתיב "לאכל". באמת שאלה מעניינת. אני לא יודעת מה הסיבה לשימור האל"ף, אבל עלה בדעתי שאולי זה הגורם לכך שבסופו של דבר הצורה הזאת לא שרדה (בניגוד לאחותה "לומר"). על "לאכל" קל להלביש ניקוד מקראי, ולהעמיד פנים שהיא שמרנית.
    ולגבי "ליצא" – אולי גם כאן גזרת ל"א אשמה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s