לתנת את הנשמה ואת הלב

מלכישוע, לב זהב, מסכים לָתֵנְתְּ לבלדד את התוף החדש שלו, אבל רק לכמה דקות. כשהוא ירצה אותו שוב, בלדד ייאלץ לָתֵן לו אותו בחזרה.

ואמא שוברת את הראש, כרגיל.

גם רעמסס, כשהיה בגילו, פסח על שתי הסעיפים, ואפשר היה לשמוע אצלו באותו משפט לתן לצד לתנת. עד שגדל והתחיל לתת. התקלקל, כמו כולנו.

מילה מרתקת, לתת. כמה גלגולים עברו עליה.

נתחיל בלשון המקרא.

בלשון המקרא, כמו בלשון המקרא, הבחינה לא יכולה להצטמצם לצורה הקרויה בפינו "שם פועל" (לתת, לקחת, לכתוב, להרגיש…) – בלשון המקרא הצורה הזאת הייתה רק אחת מסדרת צורות המקור, שהיו כולן בשימוש. הסדרה השלמה יכולה לכלול את המקור המוחלט ואת המקור הנטוי בצירוף כל אחת מאותיות היחס בכל"מ. במקרה של השורש נ-ת-ן הצורות הרלוונטיות מהמקרא הן תֵּת, בְּתֵת, לָתֵת, מִתֵּת (כְּתֵת לא מופיע). כדי לפשט את העניינים נתמקד בתֵּת. היא העיקרית, ואותיות יחס יכולות לחבור אליה או לא, בלי להשפיע עליה.

אז כשנגזרו על קין דין נדודים, והאדמה לא תכלכל אותו עוד, "לא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ" לו (בראשית ד' יב) – מה פשר המילה הקצרצרה הזאת, התי"ו הכפולה הזאת שצצה שם באמצע הפסוק? ואיך אמורים לקשר אותה לשורש נ-ת-ן?

באופן רגיל, צורות המקור דומות למדי לפועלי-עתיד. זכור כמו יזכור, דַּבֵּר כמו ידבר. אבל כשאות השורש הראשונה (המכונה גם פ"א הפועל) חלשה, נעבעך, מופיעות לעתים צורות שנראות לקוחות מסיפור אחר לגמרי, אולי סיפור פמיניסטי: משורש י-ש-ב – שֶׁבֶת (כזכור, אפשר גם עם אותיות בכל"מ: בְּשֶׁבֶת, כְּשֶׁבֶת, לָשֶׁבֶת, מִשֶּׁבֶת); משורש ה-ל-ך – לֶכֶת (ובכל"מיה); משורש נ-ג-ש – גֶּשֶׁת, ועוד רבים על זה הדרך. יש איזון בשפה. בצד אחד של השורש אות אחת כושלת, בצד השני מוסיפים תי"ו תותבת. למך ולזקן אנו פה חומת מגן.

אם כך, היינו מצפים שמשורש נ-ת-ן תתפתח צורת המקור תֶּנֶת. אבל שורש שמוקף בנו"ן משני צדדיו, מועד לפורענות משני צדדיו. משלוש יצאה אחת – רק תי"ו שרדה מהשורש המקורי, והיא נשענת על הקב של התי"ו הנוספת. כך צמחה הצורה המקראית תֵּת, ולצדה פרחו בנותיה: בְּתֵת, לָתֵת, מִתֵּת.

את מלכישוע זה לא משכנע. הוא עדיין מצפה ששורש נ-ת-ן יפיק צורת מקור סבירה של שורשים מאותגרי פ"א הפועל. לתנת, כמו לקחת, לרדת, לסגת. בעצם, גם אצלו אפשר לראות ייחוד של השורש הזה – הנו"ן השנייה באה בשווא ולא בסגול. הוא מסכים latent לבלדד את התוף, לא latenet אותו. לב זהב.

כל זה, כשהוא בכלל מכיר בחריגות הבסיסית של השורש הפותח בנו"ן, כשהוא בכלל מתייחס לקבוצת המאותגרים הנשענים על התי"ו. לעתים הוא דורש מנ-ת-ן להיכנס לתבנית הסטנדרטית של השורשים המשעממים הרגילים, ואז מתקבלת בלשונו לָתֵן – ועל כך בע"ה ברשומה הבאה. גם כאן יש לעולל אילנות גבוהים להיתלות בהם.