סבוצפת 2 – היפר קורקסיה

ברשומה הקודמת הצגתי את התפיסה ששללה את האל"פים מסבא ומסבתא, ואיחדה את שניהם למילה אחת. כעת נשאר להתבונן על ההיגיון הלשוני שהפך את סָבְתָ לצָפְתָ.

נתחיל מהצד"י. היגוי הצד"י המקובל בדיבור הישראלי מועתק מהיגוי ה-z  הגרמנית. אנו הוגים שני עיצורים רצופים – t ומייד אחריה s. הרצף הזה מסובך בשביל הרבה ילדים, שקולטים רק את ה-s. למה הם מחמיצים את הt שמבדילה בין סמ"ך לצד"י? אני לא יודעת בוודאות, אבל אני משערת שיש לכך קשר לשלוש תכונות של העיצור הזה:

1) t היא עיצור סותם, כלומר עיצור המופק בעזרת חסימה מוחלטת של זרם האוויר ושחרור בבת אחת. משך ההגייה של עיצור הוא לרוב בין חמש לעשר מאיות שנייה. בעיצורים סותמים רוב הזמן הזה מוקדש לעצירת האוויר – ובזמן זה לא שומעים אף צליל. שחרור האוויר, הפקת הצליל – זהו שבריר שנייה זעיר, שמגיע במקביל להתארגנות הפה להגה הבא. כשההגה הבא הוא תנועה – אנחנו מסתדרים. האוזן שלנו יודעת להבחין בקלות בהבדלים הקלים בין תנועת a שהמעבר אליה הוא מהעיצור p לתנועת a שהמעבר אליה הוא מהעיצור t. הן לא זהות, וכל ילד בן שנה יודע את זה, אפילו שהוא לא יודע שהוא יודע. אבל כשאין תנועה אחרי העיצור הסותם, קשה יותר לזהות אותו. נסו לומר אתה ואחר כך אַתְּ. נכון שהתי"ו של את הרבה יותר חמקמקה? אם היא לא הייתה סותמת, היא הייתה קלה לזיהוי גם בלי ניקוד. בשביל להיווכח בזה אפשר להשוות אש ואֶת. לשי"ן החוככת יש הרבה יותר נוכחות. אבל עיצור סותם בלי תנועה אחריו – זו בעיה.

המקרה של ts קל יותר, כי יש עוד הגה אחרי ה-t, אבל ההגה הזה הוא עיצור. עיצור זה יותר טוב מכלום, אבל הרבה פחות טוב מתנועה. לתנועות יש כוח מיוחד לפענח את מה שבא לפניהן, עיצורים פחות טובים בזה.

2) אמרנו שבעיצורים סותמים אנחנו חוסמים את זרם האוויר ואז משחררים. איך עושים את זה? מצמידים שניים מאברי הפה זה אל זה, וכך מקימים מכשול במסלול האוויר. בעיצור p, למשל, אנחנו מהדקים את שתי השפתיים זו לזו. ואיזה מכשול אנחנו מקימים בשביל ליצור t? הלשון. אנחנו מושיטים אותה לחלק הקדמי של תקרת הפה, המכתש. האוויר שאנחנו נושפים לא יוכל לעבור עד שננתק אותה. במיקום המחסום (הקרוי בשפה המקצועית 'בסיס החיתוך') יש לסותמים b וp יתרון פשוט על t (ועל עוד כמה חברים) – עיצורים שנחתכים בשפתיים, אפשר לראות אותם בקלות. עיצור 'חלש' שגם מוסתר אי שם בפה – העיניים לא כל כך יכולות לעזור לפענח אותו.

3) t היא עיצור אטום, לא קולי. על הנושא הזה ארחיב בעזר הא-ל ברשומה הבאה. כרגע אסתפק בעוד הצעה-שלא-תוכלו-לסרב-לה: נסו להגות אַתְּ ואחר כך עד. שומעים את ההבדל? t האטומה חלשה מd הקולית, וקשה יותר להבחנה ולזיהוי.

אז מכל כיוון שמסתכלים עליו, העיצור t יוצא קטן ומסכן. קשה, קשה להבחין אם הוא נוכח לפני s או לא. קשה להבחין בין סמ"ך לצד"י.

מתושלח יודע את זה. הוא יודע שיש גם צד"י, שהיא קיימת בחלק מהמילים, ושהיא נשמעת לו בדיוק כמו סמ"ך. הוא משתדל לשנן ולא לשכוח: עץ, צפרדע, מצרים, צבתא.

זו תופעה מוכרת בבלשנות – אדם נזהר שלא לשבש, ומרחיב את הזהירות קצת יותר מדי. אדם מזכיר לעצמו שוב ושוב שאחרי וי"ו החיבור צריך לרפות את הכ"ף, ואז הוא מפעיל את הכלל גם על קו"ף; כל קצין וחצין.

ואי אפשר בלי דוגמה מהעברית של פעם: בתקופת המשנה הייתה לדוברי עברית נטייה להוסיף מ"ם או נו"ן למילים שלפני כן נחתמו בתנועת a. כך הפכה הלאה ל(ל)הלן, שילוח – אחרי התמוססות החי"ת – לשילואן (ובהמשך בפי הערבים לסילואן) ועוד. בכל דור ודור קמים לשפה מתקנים ושומרי חומות, ואלו של אותם ימים הטיפו כנראה נגד הסיומות הללו. עורכי לשון היו מאז ומתמיד מפחידים, ודוברי עברית רבים נשמרו מכל משמר שלא לאפשר לאף מילה לצאת מפיהם חתומה במ"ם ובנו"ן. מרוב פחד, גם השם התנ"כי מרים איבד את המ"ם הסופית, וכך נוצר השם החביב על הנוצרים, מריה.

תיקון יתר, כך נקראת התופעה הזאת. ובלעז – היפר קורקציה. ואם נבקש ממתושלח לכתוב את זה, זה כנראה יהיה היפר קורקסיה.

המשך יבוא.