סבוצפת 2 – היפר קורקסיה

ברשומה הקודמת הצגתי את התפיסה ששללה את האל"פים מסבא ומסבתא, ואיחדה את שניהם למילה אחת. כעת נשאר להתבונן על ההיגיון הלשוני שהפך את סָבְתָ לצָפְתָ.

נתחיל מהצד"י. היגוי הצד"י המקובל בדיבור הישראלי מועתק מהיגוי ה-z  הגרמנית. אנו הוגים שני עיצורים רצופים – t ומייד אחריה s. הרצף הזה מסובך בשביל הרבה ילדים, שקולטים רק את ה-s. למה הם מחמיצים את הt שמבדילה בין סמ"ך לצד"י? אני לא יודעת בוודאות, אבל אני משערת שיש לכך קשר לשלוש תכונות של העיצור הזה:

1) t היא עיצור סותם, כלומר עיצור המופק בעזרת חסימה מוחלטת של זרם האוויר ושחרור בבת אחת. משך ההגייה של עיצור הוא לרוב בין חמש לעשר מאיות שנייה. בעיצורים סותמים רוב הזמן הזה מוקדש לעצירת האוויר – ובזמן זה לא שומעים אף צליל. שחרור האוויר, הפקת הצליל – זהו שבריר שנייה זעיר, שמגיע במקביל להתארגנות הפה להגה הבא. כשההגה הבא הוא תנועה – אנחנו מסתדרים. האוזן שלנו יודעת להבחין בקלות בהבדלים הקלים בין תנועת a שהמעבר אליה הוא מהעיצור p לתנועת a שהמעבר אליה הוא מהעיצור t. הן לא זהות, וכל ילד בן שנה יודע את זה, אפילו שהוא לא יודע שהוא יודע. אבל כשאין תנועה אחרי העיצור הסותם, קשה יותר לזהות אותו. נסו לומר אתה ואחר כך אַתְּ. נכון שהתי"ו של את הרבה יותר חמקמקה? אם היא לא הייתה סותמת, היא הייתה קלה לזיהוי גם בלי ניקוד. בשביל להיווכח בזה אפשר להשוות אש ואֶת. לשי"ן החוככת יש הרבה יותר נוכחות. אבל עיצור סותם בלי תנועה אחריו – זו בעיה.

המקרה של ts קל יותר, כי יש עוד הגה אחרי ה-t, אבל ההגה הזה הוא עיצור. עיצור זה יותר טוב מכלום, אבל הרבה פחות טוב מתנועה. לתנועות יש כוח מיוחד לפענח את מה שבא לפניהן, עיצורים פחות טובים בזה.

2) אמרנו שבעיצורים סותמים אנחנו חוסמים את זרם האוויר ואז משחררים. איך עושים את זה? מצמידים שניים מאברי הפה זה אל זה, וכך מקימים מכשול במסלול האוויר. בעיצור p, למשל, אנחנו מהדקים את שתי השפתיים זו לזו. ואיזה מכשול אנחנו מקימים בשביל ליצור t? הלשון. אנחנו מושיטים אותה לחלק הקדמי של תקרת הפה, המכתש. האוויר שאנחנו נושפים לא יוכל לעבור עד שננתק אותה. במיקום המחסום (הקרוי בשפה המקצועית 'בסיס החיתוך') יש לסותמים b וp יתרון פשוט על t (ועל עוד כמה חברים) – עיצורים שנחתכים בשפתיים, אפשר לראות אותם בקלות. עיצור 'חלש' שגם מוסתר אי שם בפה – העיניים לא כל כך יכולות לעזור לפענח אותו.

3) t היא עיצור אטום, לא קולי. על הנושא הזה ארחיב בעזר הא-ל ברשומה הבאה. כרגע אסתפק בעוד הצעה-שלא-תוכלו-לסרב-לה: נסו להגות אַתְּ ואחר כך עד. שומעים את ההבדל? t האטומה חלשה מd הקולית, וקשה יותר להבחנה ולזיהוי.

אז מכל כיוון שמסתכלים עליו, העיצור t יוצא קטן ומסכן. קשה, קשה להבחין אם הוא נוכח לפני s או לא. קשה להבחין בין סמ"ך לצד"י.

מתושלח יודע את זה. הוא יודע שיש גם צד"י, שהיא קיימת בחלק מהמילים, ושהיא נשמעת לו בדיוק כמו סמ"ך. הוא משתדל לשנן ולא לשכוח: עץ, צפרדע, מצרים, צבתא.

זו תופעה מוכרת בבלשנות – אדם נזהר שלא לשבש, ומרחיב את הזהירות קצת יותר מדי. אדם מזכיר לעצמו שוב ושוב שאחרי וי"ו החיבור צריך לרפות את הכ"ף, ואז הוא מפעיל את הכלל גם על קו"ף; כל קצין וחצין.

ואי אפשר בלי דוגמה מהעברית של פעם: בתקופת המשנה הייתה לדוברי עברית נטייה להוסיף מ"ם או נו"ן למילים שלפני כן נחתמו בתנועת a. כך הפכה הלאה ל(ל)הלן, שילוח – אחרי התמוססות החי"ת – לשילואן (ובהמשך בפי הערבים לסילואן) ועוד. בכל דור ודור קמים לשפה מתקנים ושומרי חומות, ואלו של אותם ימים הטיפו כנראה נגד הסיומות הללו. עורכי לשון היו מאז ומתמיד מפחידים, ודוברי עברית רבים נשמרו מכל משמר שלא לאפשר לאף מילה לצאת מפיהם חתומה במ"ם ובנו"ן. מרוב פחד, גם השם התנ"כי מרים איבד את המ"ם הסופית, וכך נוצר השם החביב על הנוצרים, מריה.

תיקון יתר, כך נקראת התופעה הזאת. ובלעז – היפר קורקציה. ואם נבקש ממתושלח לכתוב את זה, זה כנראה יהיה היפר קורקסיה.

המשך יבוא.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “סבוצפת 2 – היפר קורקסיה

  1. מעניין. תודה.
    גם אני שמעתי על הנטיה שהיתה לכאורה לסגור הברות פתוחות בנו"ן (במ"ם לא הכרתי), אבל זה קורה במספר מילים מצומצם כל כך שלא ברור לי אם זו אכן תופעה כללית ומה הסיבה לזה. אני מכיר את פשתה – פשתן, קדמא (קמא) – לקמן ואולי גם ניצה – ניצן (אך יש טענה שה-AN במקרה זה היא סיומת הריבוי באכדית). האם יש עוד מילים כאלה? האם הכלל הזה היה תקף רק בתנאים מסוימים?

    • בכתבי היד של המשנה רווחים גם למעלן ולמטן. אני מניחה שיש עוד, אני פשוט לא מכירה אותם.
      אני מכירה התייחסויות לתופעה הזאת במאמר של זאב בן חיים שמופיע בקובץ מאמרים בלשו חז"ל א', בעריכת משה בר-אשר (עמ' 45-46) ובמאמר של שלמה נאה שמופיע בספר מחקרי תלמוד ב' בעריכת משה בר-אשר ודוד רוזנטל (עמ' 369-391).
      הנה גם ציטוט קצר מדברי נאה שרשום אצלי:
      "התנועה a היא מטבעה מאונפפת תמיד, גם בלא שנחוש בכך, ואף כאשר אין היא סמוכה להגה אפי אחר. הדבר נובע מפעולתם של השרירים הפאלאטו גלוטיים, המקשרים בין בסיס הלשון ובין הוילון. כל ירידה של הלשון מורידה בהכרח גם את הוילון, פעולה הגורמת ליציאת האויר גם מבעד לאף, כלומר: אנפוף".

      • קטונתי מלחלוק על כל הגדולים, אבל נראה לי שמדובר במשהו אחר. למילים האלה (למעלן, למטן, להלן, לקמן) יש מכנה משותף והוא שכולן מציינות כיוון. אולי הסיומת הזאת מציינת מגמה באחת השפות השמיות (בדומה לה' המגמה בעברית)? אילו היה מדובר בשינוי הגייה שחל בתנועת A בסוף מילה הרי שכל המילים בסיומת הנקבה ביחיד היו צריכות להסתיים ב-AN ולא כך הוא.

      • וואו, באמת נשמע הגיוני. אבל קשה לקיים דיון בלי שאנחנו באמת יודעים בוודאות מה היקף התופעה. הייתי רוצה לכתוב שכשאזדמן לספרייה אוניברסיטאית אנסה לבדוק, אבל לא סביר שזה יקרה בשנתיים הקרובות (יוצאים לגולה הדוויה). אפשר להטיל את המשימה עליך?
        נזכרתי בעוד מילה – 'כאן', שהתגלגלה מ'כה'.

  2. "היגוי הצד"י המקובל בדיבור הישראלי מועתק מהיגוי ה-z הגרמנית. אנו הוגים שני עיצורים רצופים – t ומייד אחריה s. הרצף הזה מסובך בשביל הרבה ילדים, שקולטים רק את ה-s."

    גם אני חשבתי בהתחלה שהצד"י הנכונה היא שילוב של טי"ת וסמ"ך, אך נודע לי שההגייה האמיתית והנכונה היא סמ"ך קשה (כאשר השיניים סגורות).

    כפי שכתבת, מקור הצד"י הישראלית כיום הוא מאירופה, אבל מה לעשות שאנחנו עם ישראל מעולם לא השתייכנו לשם במקור, שהרי כולנו לפני שגלינו לכל מיני מקומות בעולם, היינו יחד כאן בארץ ישראל וגם הצד"י שלנו היתה מקורית (סמ"ך קשה).

    יוצא שהילדים דוקא צודקים ומאוד קרובים לצד"י המקורית ( וזה קצת דומה למה שכתבת אם כי לא לגמרי: "הרבה פעמים מסתבר שההיגיון שמנחה את הדוברים הצעירים הנחה כבר דוברים ותיקים מהם בהרבה, אף על פי שבלשון ימינו הוא נדחק לקרן זווית”), רק לכשיגדלו נשאר קצת ללמד אותם לחזק את הסמ"ך שלהם ע"י נעילת השיניים בהגייה וחסל… אבל אנחנו מלמדים אותם את הטעות של הצד"י הישראלית המורכבת מטי"ת וסמ"ך שזה גם מקשה עליהם וגם מרחיק אותם מהאמת, או במילים אחרות מלמדים אותם שקר וטעות בעניין הזה… אז מי צריך את זה?

    אני מצרף קישור לוידאו שבו ראש ישיבת כסא רחמים הרב מאיר מזוז שליט"א, בקי מאוד בדקדוק, מדבר לשון הקודש המקורית והאמיתית כתקנה וניתן לשמוע בדיבורו את הצד"י וכן את ההבדל בין כ"ף לקו"ף ואת הגימ"ל הרפויה ואת הוא"ו הנכונה שאינה כבי"ת רפויה אלא כאות w וכמובן הרי"ש המתגלגלת בלשון ששומעים אצל חלק מקרייני החדשות ועוד…

    אגב, שמענו מהרב מזוז הנ"ל, שבהתחלה לפני שהעניין התמסד, הוא שלח מכתב או יצר קשר כלשהוא עם הממונים על העניין הזה של הגיית הצד"י (כנראה הכוונה לבעלי ההשפעה איך ילמדו את העברית בבתי הספר וכדו') שהנכון הוא סמ"ך קשה. לפי מה שסיפר, משתמע שהם לא הכחישו שזאת האמת והצדק היה עימו אך טענו שיש כבר סמ"ך ויש שי"ן שמאלית ולא צריך יותר. כנראה בגלל שחששו שיהיה בלבול וכדו'. אז אמצו צד"י שלא שייכת לנו. זו לא העברית מקורית שלנו…

    כשמדברים לשון הקודש כתקנה, אין צורך לעשות מבחני הכתבות לילדים כדי למנוע מהם שגיאות כתיב והם גם לא אשמים המסכנים שהרי קו"ף וכ"ף דגושה באמת נשמעים אותו דבר, אך לא בלשון הקודש שהיא העברית המקורית…

    זו לשון הקודש-העברית המקורית והאמיתית שדברו בה אבותינו בארץ ישראל לפני שהגלות השכיחה מהם את העניין…

    ביהדות, יש חשיבות מיוחדת לבחור שליח ציבור-חזן שמדקדק כמה שיותר שהרי התפילה היא כדורון המוגש לפני המלך ושיהיה כמה שיותר סולת נקייה כיאה למלכו של עולם ויש במקורות בספרי הקודש הרבה על חכמת האותיות והגייתן ודקדוק ונוסחי התפילה מחכמי ישראל הקדמונים.

    ניתן לצפות בוידאו ולגלות עד כמה אנחנו התרחקנו (ועדיין רחוקים) מהמקור:

    http://www.ykr.org.il/modules/Videos/page/2283

    • תודה על התגובה המעשירה. אכן התרחקנו הרבה באלפיים שנות, והחזרה למקור היא אתגר לא קטן. אני הקטנה משתדלת לדקדק בהגייתי בקריאת שמע ופרשיותיה. מי שמצליח לדקדק גם בדיבור יומיומי – כה לחי!
      נראה לי שהגיית הצד"י המקורית כוללת גם לעלוע קל – מעין עי"ן קטנה הנהגית בו בזמן. זו גם הגיית המקבילה הערבית ص.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s