היה דגש וראו איננו עוד

המגרה האהובה על מלכישוע בבית היא מגרת הדַּפִים. יש המון דברים שאפשר לעשות עם דַּפִים. מדף אחד אפשר להכין כובע לחבר הדמיוני (שמו תֵּל, נעים מאוד), על דף אחר אפשר לשרבט הודעה ולתלות על המקרר (אם בלדד בגיל שלושה חודשים חושב שהוא יודע לדבר, למה שמלכישוע לא יחשוב שהוא יודע לכתוב?) ושאר דַּפִים משמשים לצביעה, לגזירה ולקריעה חופשית. ובאף אחד מהם אין דגש. כולם רפים. כולם dafim.

מה לנו כי נלין על מלכישוע? שיקום מי שדיגש לאחרונה עקרבּים או קרנפּים. כשהמילים האלה נחות במילון, הן מסוגלות לשאת על גבן את הדגש. אבל כשהן ממש משמשות בשפה, בשיחה, הן כבר מזמן שכחו ממנו. העיצור הרפה בצורת היחיד של המילה ממשיך איתה גם לצורת הרבים (או אליבא דמלכישוע – haravim).

ובעצם, למה בכל כך הרבה מילים יש רפיון ביחיד ודגש ברבים?

ובכן, העניין הוא לא יחיד ורבים. הכמות לא קובעת. ההבדל החשוב בין המילה דף למילה דפים הוא שהראשונה נחתמת בפ"א, והשנייה לא.

קחו למשל את המילה רַךְ. זו מילה נוחה, כי היא נוטה גם לנקבה וגם לרבים ולרבות, אז קל לראות; רַךְרַכָּהרַכִּיםרַכּוֹת. צורת היחיד, היחידה בסדרה שנחתמת בכ"ף, היא גם היחידה הדגושה.

ועכשיו סקופ: פעם גם צורות היחיד במילים האלה נחתמו בדגש. היֹה היו לפני שנים רבות דַּףּ ועַקְרַבּ ורַבּ ואַףּ, ולהן עוד אחיות לרוב בשפה. פעם היה לגיטימי אצלנו לחתום מילים בדגש, וכאשר אלו היו דרישות המשקל או השורש, המילים הללו קיבלו עליהן את הדין. לא הייתה אז אפליה בין יחיד לרבים. אבל באמת לא הייתה אפליה בין יחיד לרבים, כי שתי הצורות לא נחתמו בעיצור דגוש; גם צורות היחיד המשיכו מהעיצור לעוד תנועה, שהשתנתה לפי הצורך. אז לצד עַקְרַבִּים ברבים היה למשל עַקְרַבֻּ או עַקְרַבִּ ביחיד. כשנשלו התנועות הסופיות הלא-יציבות האלה, נהיה קשה מדי לדוברים לשמור על הדגש. צריך לזכור שאז הגו דגש חזק על אמת – הכפלה. זה לא כמו הדגש הקל שאנחנו מבטאים בקלות במילים ששאלנו מאנגלית, כמו קטשופ (היי, יש מילה שאולה כזאת גם כאן בראש הפסקה). לא מדובר רק בשינוי קל מעיצור חוכך (פְפְפְפְפְפְ) לסותם (פְּ), מדובר במשיכת העיצור הסותם, בהארכת משך הגייתו. גם באמצע מילה זה לא הכי פשוט, אז בלי שום תנועה אחריו? נסו ותיתקעו.

קדמונינו העדיפו לא להיתקע, וויתרו על הדגש במעמד הסופי. זה לא גרם להם לוותר עליו כשלא בא במעמד סופי. אז הנה לך, מלכישוע. זו הסיבה שירשת שפה כה לא עקבית. הרשות נתונה לך ללוש בה כרצונך.

וחידה לקוראים (לא ממש קשורה אבל קשה לי להתאפק): איפה יש בתנ"ך מילה שנחתמת בפ"א דגושה?

7 מחשבות על “היה דגש וראו איננו עוד

  1. מה, אני הראשון?
    א. מָסָך ומָסַכּים – לא שַיָך לעניָן?
    ב. וַיֵּבְךְּ – לא מתאים.לא להוסיף על דבריו?

  2. אח! כמה שאני חכמה! פעם שאלתי אותך אם יש מילים שנגמרות עם ! אם הייתי עוד יותר חכמה, הייתי זוכרת את אותה דוגמא מהתנך 🙂

  3. איזה כיף שחזרת!
    אני תמיד אומרת עקרבּים ואפילו לא חשבתי שזה משונה עד שהעלית את זה. קרנפּים, לעומת זאת, נראים לי ממש מופרכים.
    מחכה לפתרון החידה.

  4. בסוף נזכרתי בפסוק, ואז ראיתי שמשה קלרטג כבר נתן רמז, אז לא אפתור את זה, ואשאיר את הבמה לאחרים (האם ידוע מה הסיבה לדגש הזה?) 🙂

    הנושא של הדיגוש באותיות בג"ד כפ"ת מעניין מאוד, ולא מוכר לי ההסבר המחקרי לעניין הזה. אני מקווה שזה בסדר להרחיב כאן בנושא הזה. השאלה היא על המעבר מלשון המקרא המוקדמת (שבה למיטב ידיעתי משערים שעיצורי בג"ד כפ"ת נהגו כפוצצים) ללשון המאוחרת יותר (סוף תקופת המקרא / לשון חז"ל) שבה, בעקבות הארמית או יחד איתה, הפכו העיצורים האלה – בתנאים מסוימים – לעיצורים חוככים.
    התמיהה היא כזאת: נניח שבעברית הקדומה אמרו חוֹףּ (Khop) ודֹבּ (Dob). איך ידעו במעבר ללשון המאוחרת שצריך לומר חופֿים בפ' רפה אבל דובּים בב' דגושה. אני מניח שהידע על הכפילות של אות השורש היה מופנם איכשהו במערכת הלשונית שלהם, אבל לא ברור לי איך. או למשל המילה שְׁבָב – מילה מקראית. האם היה שלב שבו היא נהגתה שְׁבָּבּ (שתי הב' דגושות)? ואם כן – איך החליטו מאוחר יותר שהב' הראשונה תהיה רפה? (נדמה לי שהעיצורים הרפים אמורים לבוא רק אחרי שווא נח או בתחילת מילה). השאלה לא מגובשת אצלי עד הסוף, אבל נדמה לי שנתתי התחלה של ניסוח שלה.

    • שלום רוני,
      ראשית כול, תודה על מנהגך להעשיר את הבלוג בדיונים מעניינים.

      אני לא כל-כך בקיאה בשלבים השונים של התהליך. אני יודעת שהיה שלב קדום שבו היה אולי 'דֻּבֻּ' או משהו דומה (קובוץ בדל"ת, בי"ת מוכפלת וכמובן סותמת, תנועה סופית), והיה שלב מאוחר, שמשתקף במסורה הטברנית ונשמר עד היום – 'דֹּב' (חולם, בי"ת יחידה חוככת, ללא תנועה סופית) – אבל אני לא יודעת את כל סדר השלבים שבין שתי הנקודות האלה. השינוי הראשון ודאי היה נשילת התנועה הסופית, והוא הניע את השינויים האחרים – אבל האם בו-בזמן או בזה אחר זה, ואם בזה אחר זה, מה קדם למה? לא יודעת.

      אבל בכל השלבים האלה, נשארו במקביל צורות הרבים, הנטיות וכו', שבהן הדגש החזק לא הגיע לסוף המילה ועל כן לא נפגע – אז ברור שהידע על הכפילות של אות השורש היה מופנם במערכת הלשונית.

  5. אכן, אכן, משלי ל' ו: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ"
    כל הכבוד לפותרים, לרומזים, ולמי שכמעט-כמעט 🙂
    אין לי הסברים מחוכמים על הפנינה הזאת.

להגיב על משה קלרטג לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s