"אֶת מה אַתְּ מכניסה לארון?", שאל אותי מלכישוע.
משהו במשפט הזה מצלצל קצת תמוה. האֶת הפותחת מיותרת, לא שייכת. במשפטי חיווי אנחנו זקוקים לאת לפני מושא ישיר מיודע (לפחות אלה מבינינו שאינם בן-גוריון); אני בהחלט מכניסה לארון את החולצות, לא משאירה את שם העצם חולצות לרחף בחלל. האת ממקמת אותו, נותנת לו תפקיד במשפט. אבל משפטי שאלה, משפטים שבהם המושא הוא מה, נוטים משום מה לוותר על את. במשפטים האלה אנחנו מסתדרים בלי סימון המושא. למה?
מלכישוע בעצם לא היה הראשון שחשף בפניי את התופעה המתמיהה. עוד לפני שנולד יצא לי פעם לשוחח עם בחור אמריקאי שהתעניין בעברית. כששמע שאני עוסקת בלשון עברית העלה שאלה: למה אנחנו הישראלים מציבים את רק לפני מי ולא לפני מה?
עיינתי בדבר, ומצאתי שהצדק איתו:
"את מי פגשת?"
"את מי נזמין לארוחה?"
"תודיע לי את מי לחפש".
בכל אלה אנחנו לא יכולים לוותר על את.
ולעומתם:
"מה אוכלים היום?"
"מה אתה אומר?"
"היא צריכה להחליט מה היא רוצה".
באלה אין שום מקום לאת, ואליהם שייך גם המשפט שציטטתי מפי מלכישוע. אבל אם נענה עליהם כן יהיה צורך באת; היא רוצה את הספרים, למשל.
יוצא שבמשפטי חיווי אנחנו תמיד זקוקים לאת לפני מושא ישיר, ואילו במשפטי שאלה אנחנו זקוקים לאת לפני מי (כשהוא מתפקד כמושא ישיר), ולא לפני מה.
בנושא הזה, נראה שאנחנו שומרים אמונים ללשון אבותינו. גם בתנ"ך משפטי שאלה יפתחו באת לפני מי כמושא ישיר, ולא לפני מה כמושא ישיר[1]. הנה כמה דוגמאות:
"את מי אעלה לך" (שמ"א כ"ח יא);
"את מי אשלח" (ישעיה ו' ח);
"את מי הגדת מִלין" (איוב כ"ו ד).
ולעומתם –
"מה ראית" (בראשית כ' י).
"מה יעצת" (איוב כ"ו ג);
"מה יוסיף" (דה"א י"ז יח).
החריגה היחידה שמצאתי היא בפסוק התמוה משהו "את מה משא" (ירמיה כ"ג לג).
התשובה שנמצאה לי אז, באותה שיחה עם הבחור המתעניין, היא שאת נועדה להפוך את החיים לנוחים יותר, למנוע הבנה שגויה של המשפט. משפט חיווי בלעדיה עלול להיות בעייתי. למשל במשפט "אני מכניסה לארון החולצות" – החולצות יכול להתפרש כנסמך לארון. אבל במשפטי שאלה יש הבדל בין אלה שמושאם אנושי (כלומר עונה לשאלה מי) לבין אלה שמושאם אינו אנושי (מה). כאשר המושא אנושי, התווית נדרשת. אם נתבונן למשל בפסוק "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה" (ישעיה כ"ח ט) נראה שהתווית את הכרחית כדי לסמן שמילת השאלה מי מתייחסת למושא ולא לנושא; "מי יורה דעה" זו שאלה אחרת לגמרי. לעומת זאת, כאשר מושא המשפט אינו אנושי, אין סכנה לבלבול: "וְאָבִינָה מה יאמר לי" (איוב כ"ג ה) – ודאי ש"מה" אינו מתייחס לנושא המשפט. אנחנו יודעים שהנושא הוא לרוב אנושי.
אני לא יודעת אם התשובה הזאת טובה, אבל בכל השנים שחלפו לא מצאתי טובה ממנה.
[1] ניסיתי לבדוק אם בתנ"ך גם משפטי חיווי נוטים יותר לוותר על את כשהמושא אינו אנושי. זו שאלה לא קלה לבדיקה; הזעתי לא-מעט, ובסופו של דבר נראה לי שאולי הבחנתי במגמה כזאת, אבל המדגם שלי לא היה מספיק כדי שהסטטיסטיקאי המשפחתי יאשר שיש כאן מובהקות סטטיסטית. לו הייתי משקיעה בחיפוש פי שניים, אולי הייתי מקבלת תוצאה שיש בה מובהקות סטטיסטית, אבל עדיין לא היה מדובר על חוקיות גורפת כמו במשפטי השאלה.
מצינו 
אם אני מבין נכון, זה מפני שהתשובה על "מי" היא בהכרח מיודעת, ולכן מצריכה את "את" (המסמנת מושא ישיר מיודע), בעוד שהתשובה על "מה" יכולה להיות מיודעת או לא מיודעת.
יפה, לא חשבתי על זה.
אבל בעצם, גם זה לא בהכרח. למשל לפסוק "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה" שציטטתי, התשובה (בהמשך הפסוק) היא "גמולי מחלב עתיקי משדים" – לא מיודע.
נושא מעניין ורשימה מעניינת. אני מסכים עם המסקנה שלך שהעברית נוטה להעלים את ה"את" בכל מקום שהיא לא הכרחית בו. דווקא בדוגמה שנתת יש פתרון אחר: במקום לומר "אני מכניסה לארון החולצות", אפשר לשנות את סדר המילים ולומר: "אני מכניסה החולצות לארון", כלומר להקדים את המושא הישיר למושאים העקיפים. זה הפתרון שהערבית חסרת ה"את" בחרה בו.
במאמר מוסגר, יש עוד סוג משפט שאנחנו מעלימים בו את ה"את" – בפסוקית שהמושא הישיר שלה חוזר למשפט הראשי: "התפוח שאכלתי", ולא: "התפוח שאכלתי אותו" (וזה בניגוד לפסוקית עם מושא עקיף, שבו חייבת להופיע מילת היחס או אות השימוש: "התנור שבישלתי בו"). בתנ"ך יש דוגמה מעניינת למשפט כזה: וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-אַרְצָם (יהושע יב א). בגלל החוסר ב"את", יש בפסוק דו-משמעות (מי היכה את מי?), אבל כנראה שלדובר התנ"כי המשפט היה ברור. בערבית, דרך אגב, הפתרון למשפטים כאלה הוא "התפוח אשר אכלתיהו", כלומר מוסיפים לפועל כינוי מושא חבור.
מתברר שגזניוס התייחס לשאלה הזאת בספרו על דקדוק המקרא (בעמוד הזה: https://en.wikisource.org/wiki/Gesenius%27_Hebrew_Grammar/117). לפי טענתו, ה"את" היא התפתחות מאוחרת בעברית, והיא נוצרה לאחר שנעלמו סיומות היחסות. לכן לדעתו מרבים לראות משפטים בלי "את" בשירה המקראית הקדומה (ולכן הבדיקה שלך כנראה בלתי אפשרית, כי היא תלויה גם בתקופה שבה נכתב הטקסט).
אני יכול להוסיף חידוד קטן לכלל שניסחת. ראשית, אפשר לדעתי להרחיב את ה"מה" גם ליצורים חיים בכלל, ולא רק לבני אדם. למשל "מי קורא השכם בבוקר? – התרנגול". שנית, אפשר למצוא דוגמאות למשפטים דו-משמעיים גם עם "מה". למשל: "מה מנקה פועל ניקיון?". אם הייתי צריך למנוע דו-משמעות במשפט הזה, הייתי אומר כנראה "מה מנקים פועלי ניקיון?".
תודה רבה רוני, התגובה שלך מספקת הרבה חומר למחשבה, ואני מקווה להצליח בימים הקרובים לפנות זמן ולהעמיק בה.
בינתיים רק אנצל את התכתובת לספר לך שהמשלוח הגיע אתמול, ושמחתי בו.
בשמחה, תקראי כשיתאפשר.
שוב שלום רוני, אני מנצלת כמה דקות שהתפנו רק כדי לספר לך שקראתי את תשובתך מחדש, הפעם לאט-לאט, ולמדתי הרבה. תודה!