מה משותף לכל הדיאלוגים הבאים?
"הידעתם את לבן בן נחור?"
"ידענו"
"השלום לו?"
"שלום"
***
"השלום אביכם הזקן אשר אמרתם? העודנו חי?"
"שלום לעבדך לאבינו, עודנו חי"
***
"היש את לבבך ישר כאשר לבבי עם לבבך?"
"יש ויש"
***
"שיחקת עם הילדים?"
"שיחקתי עם הילדים"
***
"זהו? גמרת לישון?"
"זהו, גמרתי לישון"
(על-פי בראשית כ"ט ה-ו; בראשית מ"ג כז-כח; מלכים-ב י' טו; מלכישוע י"ח ב; מלכישוע כ"א ט)
נכון! כולם יובילו לניצחון בכן-לא-שחור-לבן.
בעצם בעיקר בכן. בשביל לא-שחור-לבן צריך למצוא פתרונות אחרים, אבל לעקיפת כן – זו הדרך הסלולה. דוברי עברית מקראית יכולים לחיות מצוין בלעדיה. מסתבר שהדרך המקובלת בלשון המקרא למסור שהתשובה חיובית היא לחזור על השאלה ללא סממני השאלה (ה"א השאלה, אינטונציה).
המילה כן קיימת במקרא מאות פעמים, אך לא מצאתי ולו פעם אחת שהיא עומדת בפני עצמה ומשמשת למסירת תשובה לשאלה אינפורמטיבית. יש "כדבריכם כן הוא" (בראשית מ"ד י), יש "כאשר פתר לנו כן היה" (בראשית מ"א יג) ועוד רבים כאלה. כן בלשון המקרא אינה yes.
בלשון חז"ל נראה שחסרה לדוברים מילה פשוטה וקצרה כזאת, מענה אוטומטי ונוח, וכאן עלתה הן לקדמת הבמה:
"בא השמש?"
"הן"
"מגל זו?"
"הן"[1]
***
"אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?"
"הן"
(על-פי משנה, מנחות י', ג; תלמוד בבלי, שבת ל"א ע"א)
ומתי התחלנו להשתמש במילה כן להוראה הזאת? אין לי תשובה. דפדפתי במילונים, נועצתי בחברות ידעניות (תודה לכן!) ולא מצאתי תיעוד ברור. מה שבטוח – לא לפני ימי הביניים. התחושה שלי היא שגם אז לא, ושסופרי ההשכלה, ראשוני "העברית החדשה", הם שיצרו את השימוש הזה.
בכל אופן, למלכישוע זה עוד לא הגיע.
[1] הדיאלוג האחרון במשנה הארוכה הזאת, הדובדבן שבקצפת, שונה: "אקצור? והם אומרים לו: קצור!". נראה שבשלב הזה המשנה תופסת משלב גבוה יותר, מקראי.
מצינו 
וואלה איזה סטארט אפ 😀
נהדר! התשובה שלך היא בדיוק התשובה שאני חשבתי עליה לפני שהגעתי לפואנטה! כנראה שיש משהו משותף להורים באשר הם.
ומה בדבר המלה "אכן", במשמעות של "באמת כך היה"? איך היא משתלבת בסיפור? היא לא מאוד נפוצה בתנ"ך (ספרתי: היא מופיעה 16 פעמים!), אבל נעשתה פופולרית בתלמוד הירושלמי ואולי בהמשך היא התקצרה ל"כן" שאנחנו מכירים היום?
אם כבר הורים באשר הם, מנדבת המלצה לפעילות משפחתית משעשעת: נסו לקרוא את "דירה להשכיר" כמשחק בכן-לא-שחור-לבן. זה עובד! כל אחד מהשוכרים הפוטנציאליים (יכלתיים?) ייפסל ברגע שיפלוט אחת מהמילים האסורות. שוכר שבטעות יפלוט שתיים מהמילים האסורות יקבל יחס שלילי במיוחד. ורק כאשר כל המו"מ יעבור בלי אף פליטת-פה, הדירה תושכר.
(והעניין הוא שגם לאה גולדברג משלבת תחביר מקראי, והתשובה הספרותית שלה ל"הנאים החדרים בעיניך?" תהיה תמיד "נאים", ולא "כן".)
לגבי המילה "אכן", כשהכנתי את הרשומה התגלגלה אליי מיד שנייה השערה של חוקר שהשימוש העכשווי ב"כן" התגלגל מ"אכן" ששימשה באופן דומה. בעקבות ההשערה בדקתי מה מילון אבן-שושן אומר על "אכן", ובין השאר גיליתי שלדעתו "אכן" אינה צורת משנה של "כן" (כך הנחתי קודם) אלא הלחמה של "אך" ו"הן". בכל מקרה באמת הגיוני להניח שבשלב כלשהו נוצרה כאן השפעה הדדית, ומן הסתם הדמיון בצליל תרם.
מקסים כרגיל…
חיפשתי תשובה לשאלה בדבר שורש המילה 'כן'. המחשבה הראשונה היא שזה קיצור של 'נכון', אבל עדיין האם זה רק משורש כנן (עומד על מכונו) או שזה יכול להיות משורש המילה כנות (במובן 'אמיתי' : "כדבריכם כן הוא" = אמת הוא)? ואולי בכלל גם המילה כנות נובעת משורש 'כנן' ? ומה הקשר ל'כינוי' ?
גם וגם וגם 🙂
הנה פירוט שכתבה חברתי תמר כץ (אחת מהשתיים שהתייעצתי איתן בהכנת הרשומה): http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MillimVeGilgulehen/Pages/igeret15.aspx
רק 'כינוי' לדעתי לא קשור (שורש כ-נ-י לעומת שורש כ-ו-ן / כ-נ-ן).
ואני חשבתי שכן זה כמו כך, זה בעצם קיצור של "כן הוא הדבר", כך הוא הדבר.
גם אני חושבת שזו ההוראה ברוב ההיקרויות בתנ"ך. ואפשר להבין איך הוראה כזאת מתגלגלת במהלך הדורות לyes, לא?
האם נכונה השמועה שהשימוש בביטוי "כמו כן" במובנו הנוכחי נעוץ בטעות פרשנית, ומשמעות הפסוק היא למעשה "כמו כינים"?
חידשת לי. בדקתי עכשיו ומצאתי שמקור הביטוי הוא בישעיה נ"א ו: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויֹשביה כמו כן ימותון", והקונקורדנציה של אבן שושן מפרשת כאן את "כן" כדבריך – 'חרק מוצץ דם'. על פי הקונקורדנציה אין עוד היקרות תנ"כית של הזכר היחיד בכינים, אבל זכור לי שלפני שנים קראתי מאמר במגדים (אני לא זוכרת מי הכותב) שהציע לפרש בצורה כזאת גם את במדבר י"ג לג: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".
שתי הפרשנויות נאות בעיניי, אבל אין לי דרך להכריע.
ברשומה למעלה התייחסתי לתהליך שעברה המילה "כן" מלשון המקרא ועד ימינו, וכתבתי בקצרה: "לא מצאתי תיעוד ברור". עכשיו החלטתי לפרט מעט יותר, למען חובבי גלגולי המילים:
בין מאות ההיקרויות של "כן" במקרא, מצאתי אחת שקרובה למדי לשימוש המילה בעברית החדשה:
"וישלח מלך יריחו אל רחב לאמר
הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך כי לחפר את כל הארץ באו:
ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו ותאמר:
*כן* באו אלי האנשים ולא ידעתי מאין המה: ויהי השער לסגור בחשך והאנשים יצאו לא ידעתי אנה הלכו האנשים"
(יהושע ב' ה)
המילה "כן" משמשת כאן לאישור הנאמר לפניה, כבימינו. אבל בניגוד לשימוש שלה בימינו, אין בה מענה לשאלה אינפורמטיבית.
מילון אבן-שושן מונה בין הוראות המילה "כן" – "מילת הסכמה וחיוב, בניגוד אל "לא"". בעקבות מילון בן יהודה, הוא מייחס את ההוראה הזאת לימי הביניים, ומביא לה שתי דוגמאות.
הדוגמה הראשונה לקוחה מהרמב"ם (משנה תורה, ספר משפטים, הלכות טוען ונטען פ"א ה"ט): "והנתבע אומר: כן, היה לך בידי".
ואילו הדוגמה השנייה פיקטיבית: "העשית כאשר ביקשתיך? כן, עשיתי".
עיון בציטוט הרמב"מי בהקשרו מעלה כי אין בדוגמה הראשונה מענה לשאלה אינפורמטיבית. היא רק מאשרת את הטענה שנאמרה לפניה (במקרה הזה מדובר באישור חלקי, אבל זה לא משנה). בעצם, היא קרובה מאוד לשימוש המילה בפי רחב, ולא ברור לי איזה חידוש יש כאן, ומה הסיבה לייחס את ההוראה הזאת דווקא לימי הביניים (מילון אבן שושן דווקא נוטה לייחס מילים ללשון המקרא מתי שרק אפשר!).
הדוגמה השנייה היא-היא המבנה שאני מחפשת, אבל כאמור – היא פיקטיבית. הומצאה עבור הערך.
נשארתי בתחושה (שמשותפת גם לחברות המלומדות ששיתפתי בחיפוש) שהשימוש הזה אינו ימי-ביניימי אלא חדש.
או כמו שרמז האדון בן יהודה: "ומצוי שמוש זה בדבור ואצל הסופרים החדשים".