העטלפים באים

חידה: כמה זה שבע עטלפים ועוד אלף?

רעמסס ייגע את מוחו בניסיון לדלות את המספר הגבוה ביותר שיכול לעלות על הדעת. "מיליארד ועוד תָּלָפִים", הסיק לבסוף.

כרגיל הוא בחור ייחודי, בעל חשיבה אישית ומקורית ביותר, אבל במקרה הזה הוא משתלב היטב בהמון. עוד לא פגשתי ילד שלא הגיע לעטלפים האלה, במוקדם או במאוחר. ארבעת אלפים הופך לארבע תלפים, והנה נוצרה קטגוריית מנייה חדשה – תלפים.

מה קורה כאן? למה התי"ו נודדת בקלות כזאת בין המילים?

ראשית צריך להודות שארבעת כבר לא ממש קיים אצלנו בשפה. לא הוא, לא שלושת, לא שמונת ולא שאר אחיהם. שיקום מי שאמר בשנה האחרונה "הזמנתי את חֲמֶשֶׁת החברים הכי קרובים" או "שְׁלֹשֶׁת הספרים האלה הם החביבים עליי". אנחנו מוצאים לנו פתרונות כדי לעקוף את המילים המוזרות האלה, שלכאורה דומות לשמות המספרים המוכרים לנו אבל נדבקה להן תי"ו לזנב והניקוד שלהם (ולפעמים גם ההטעמה) זר ומוזר.

אז אם זה לא קיים, למה זה כן קיים? אם אנחנו כבר לא אומרים ארבעת הילדים, למה אנחנו בכל זאת אומרים ארבעת אלפים?

ובכן, זה כוחם של צירופים כבולים. כשאנחנו אומרים ארבעת אלפים אנחנו לא לוקחים את המספר והשם ומצרפים אותם זה לזה – אנחנו משתמשים בחבילה ארוזה היטב שירשנו מדורות קודמים. הצירוף הכבול הזה נוצר כשצורות כגון ארבעת עוד היו בשימוש, ונשאר על מכונו גם כשאחד מרכיביו נעלם מהשפה הדבורה.

דבר דומה קרה לצירוף כְּמוֹ כֵן. מוזרה הכ"ף הרפה שם בראש מילה, לא? מי בכלל מכיר כן בכ"ף רפה?

הצירוף הזה נוצר בתקופה שבגדכפ"ת עוד הושפעו מהמילה שלפניהן. מילה נחתמת בעיצור – בגדכפ"ת בראש המילה הבאה דגושה. מילה נחתמת בתנועה – בגדכפ"ת בראש המילה הבאה רפויה. הנה פסוק נאה להדגמה: "וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה" (יחזקאל מ"ד ל) – המילה "כל" מופיעה חמש פעמים, מתוכן שלוש פעמים ללא אות שימוש לפניה: אחרי התי"ו שסוגרת את "ראשית" ואת "תרומת" היא דגושה, ואילו אחרי הצירה+יו"ד שחותם את "בִּכּוּרֵי" היא רפה. זה הכלל בתמצית[1]. על-פי הכלל הזה, גם המילה כן משמרת את הדגש כשהיא באה אחרי הברה סגורה, כגון בצירוף אם כן, ומאבדת את הדגש כשהיא באה אחרי הברה פתוחה, כגון בצירוף כמו כן.

בשפה שבפינו היום המילה כן עומדת בפני עצמה ואינה מושפעת ממה שקודם לה, אבל בשפה שבפינו היום אנחנו לא באמת לוקחים את כמו ביד אחת, את כן ביד שנייה ומצרפים – אנחנו פשוט משתמשים בצירוף כבול שירשנו מאבותינו, ובצורה שבה ירשנו אותו, הוא מנציח כלל דקדוקי שכבר לא פועל בשפה שלנו היום.

יש לנו בשפה כמה וכמה מאובנים כאלה, צירופים כבולים, שרידים לכללי דקדוק שכבר לא פועלים בדיבור החי השגור בפינו. לרוב אנחנו חיים איתם בשלום, אבל פה ושם מתגלה הזרות שלהם, ונוצרים דברים מעניינים. כמו עטלפים.

כשרעמסס וחבריו מכירים צירופים כגון ארבע מאות, ארבע עשרה, אין סיבה שלא יפענחו גם את arbatalafim כארבע תלפים.

והתשובה לחידה מלמעלה, למי שנשאר סקרן: 8000.


[1]  בעצם הדברים לא פשוטים עד כדי כך, ויש עוד כמה כללים שמשפיעים על הדיגוש, אבל לצורך העניין נסתפק בחלוקה הבסיסית הזאת.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “העטלפים באים

  1. אני חולקת עלייך! אני שומעת המון שמשתמשים בחמשת ושות', רק במקומות הלא נכונים:
    "בחמשת השנים האחרונות", "ארבעת החברות יצאו לבלות", "בשלושת הפעמים" (ולא רק בָּפַעַם הראשונה…) וכד'

    • באמת? אני לא שומעת.
      את שומעת שימוש כזה בשיחה יומיומית, או במצבים שבהם אנשים מנסים לטפס משלב (נגיד אדם שמתראיין ברדיו וכדו')?

      • בשיחה יומיומית, בטלוויזיה בתכניות אולפן למיניהן, בכתבות ב-ynet…

      • רגע, מה את שומעת שאומרים במקום? פשוט את המספר בלי סמיכות? "חמישה החברים"? או בעצם, בטח "החמישה חברים"…

      • אני עם יעל'ילה. אבל נדמה לי שבכל זאת יש דבר-מה חריג במניית האלפים: "שלושת", "ארבעת" וחבריהם מגיעים ללא ה' הידיעה אחריהם.

        "שלושת החברים" נשמע לי די מוכר ושגור. אבל "שלושת חברים"?

      • בטח… (שאלת באירוניה, נכון? כי עניתי באירוניה. מבהירה ליתר ביטחון, אינטרנט וזה)

  2. תגובה קיבוצית:
    יעליל'ה – הזכרת תוכניות אולפן וכתבות בynet, ועד כאן אני לא מופתעת. בשיחה יומיומית – כאן אני מופתעת.
    אבל אם שלושת המגיבים מעידים אותו דבר, כנראה שאני זו שמפספסת.
    מה אני שומעת שאומרים במקום? המממ… צריך מחקר מעמיק, אבל התחושה שלי כרגע היא שהמידע המספרי נמסר בנפרד. בביטוי כמו "שלושת הספרים", החידוש במשפט לא יהיה המספר אלא יבוא נשוא אחר כלשהו בהמשך (נגיד "שלושת הספרים נמסרו"). אז המספר הוא מידע אגבי שמוסרים תוך כדי. יש לי תחושה שבעברית המדוברת לא כל כך מקובל לנדב את המידע הזה כשהוא לא מוקד המשפט, ולכן לא כל כך צריך ביטוי חלופי. אבל בינתיים זו רק תחושת בטן. נתתם לי דחיפה לנסות לבדוק את זה. בע"ה בהזדמנות.
    (ולא יודעת אם שאלתי באירוניה או לא, דווקא יש לי נטייה לסנגר על הדוברים. כשאומרים "בָּפֹעַל", למשל, ברור לי לגמרי שפועל אותו היגיון של "לבטח". בטח כבר התווכחנו על זה פעם.)
    עומר – נכון! לא חשבתי על זה. באמת יש משהו מוזר בסמיכויות המספרים, שאנחנו מצפים מהם משום מה לבוא בחבילה אחת עם יידוע. מעניין מאיפה באה הציפייה הזאת. מסמיכויות אחרות אנחנו לא מצפים לנהוג כך (אין בעיה עם "תלמידי מחקר", "חומת בטון"), ובמקרא אין ציפייה כזאת גם ממספרים: "שלֹשת ימים" (בראשית מ' יח), "שלֹשת ככרות לחם" (שמ"א י' ג) ועוד ועוד.
    הרבה שיעורי בית 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s