מצינו

הגיע הזמן שארחיב מעט לגבי שם הבלוג. ברשומה הראשונה נגעתי בו קלות, אבל הוא ראוי להתייחסות מפורטת יותר.

היֹה הייתה לפני שנים רבות אות אל"ף עיצורית. כשם שאצלנו המילה לבש נחתמת בעיצור, כך באותם זמנים רחוקים גם המילה מצא נחתמה בעיצור. לעיצור הזה קוראים הפונטיקאים 'סותם סדקי' – סדק הקול שבגרון נסגר הרמטית לרגע, חוסם את מעבר האוויר – ומיד נפתח, כך שהאוויר משתחרר בבת אחת. בימינו אנחנו נוטים להתעצל ולוותר על הפרוצדורה הזאת גם בתחילת מילה, אבל בתחילת מילה לדעתי רובנו מסוגלים לה, אם נרצה. נסו לומר אמר ולהרגיש איך בהברה הראשונה נוצרת חסימה רגעית אי שם בגרון – זה הוא סדק הקול. כשהאל"ף מופיעה בסוף המילה, ועל כן אין אחריה תנועה (אם לא נגלוש לענייני שפה אחרים שהשתנו לפני כך וכך אלפי שנים), היא קשה שבעתיים. אפשר להבין את אבותינו שזנחו אותה. מצא נושלה מהעיצור האחרון בה, וההגייה ששרדה בפי הדוברים הייתה masˤa (אני מתנצלת לפני הקוראים על הזרות של sˤ – זה התעתיק הפונטי המקובל לצד"י, ובמקרה הזה חשוב לי להיצמד לתעתיק המקובל).

היֹה הייתה לפני שנים יו"ד עיצורית. את העיצור שמייצגת יו"ד אנחנו יודעים להגות יפה גם היום, אבל בשלב די מוקדם של התפתחות השפה גם הוא נעלם מסופי מילים, והפעם משיקולי דיפתונג – באותה תקופה דוברי העברית לא אהבו רצף בין שתי תנועות, והעדיפו להצמיד תנועה אחת לכל עיצור. על כן כאשר צצו בשפתם פעלים כגון rasˤay, ששקול בעצם לrasˤai – דהיינו נחתם בשתי תנועות – הם העדיפו לוותר על העיצור/תנועה האחרון, ולהישאר עם rasˤa.

נניח לרגע לענייני ההגייה, ונתבונן על הכתיב. מצד האמת, לצד לָבַשׁ ושאר אחיו השלמים צריכים היו לצוץ פעלים קטועים, כגון מָצָ ורָצָ – בראשון התבטלה האל"ף הסופית ובשני התבטלה היו"ד הסופית, שניהם קטועים. אבל אנחנו עוסקים בלשון ולא באמת. הכתב שמרני הרבה יותר מההגייה, ואינו אוהב לוותר על אותיות. המילה מָצָא המשיכה להיכתב כך גם כשהגייתה ויתרה על האל"ף. המילה רָצָ אמנם ויתרה על היו"ד, אך להישאר קטועה ממש לא יכלה. הכתיב העברי, מה לעשות, לא אוהב לחתום מילה בתנועה. כ"ף סופית מסתדרת איכשהו (כָּמוֹךָ), ה"א גם מעזה לעתים (כָּמוֹהָ), אבל לשאר האותיות לא נאה. לא אסתטי. גם אם בהגייה הפועל נחתם בתנועה, בכתיב צריך לסדר לו גימור נאה. למרבה הנוחיות, האות ה"א כבר השילה מעליה חלק מתפקידיה העיצוריים, ונשארה פנויה למלא חללים אסתטיים. הכותבים הציבו אותה בסוף הפועל רָצָה.

מצא ורצה הן שתי דוגמניות אקראיות שבחרתי, כל אחת מהן מייצגת גזרה שלמה. כדרך מצא נהגו כל הפעלים הנחתמים באל"ף, המכונים 'נחי ל"א'. כדרך רצה נהגו כל הפעלים הנחתמים ביו"ד, שיש המעדיפים להתייחס אליהם כאילו הם נחתמים בה"א (העדפות האסתטיקה של הכתיב העברי מחלחלות עמוק), ועל כן הם מכונים בתיכון 'נחי ל"י/ה'.

ונשוב להגייה. בחנּו את הצורה הבסיסית של הפועל, נסתר עבר. מה קורה כשנוספת לפועל סיומת? נבחן את הפעלים הללו במדברים עבר. כאן המקביל יהיה לָבַשְׁנוּ – אותו הפועל, בתוספת הצורן נו. איך ייראו הפעלים המאותגרים מגזרות ל"א ול"י/ה?

כשהדוברים התקשו בהגיית הסותם הסדקי שבאמצע מָצַאְנוּ, נולדה הצורה מָצָאנוּ. נראה זהה? שימו לב לניקוד. ניקודה של הצורה המאוחרת יותר מסגיר את תפקיד האל"ף כקישוט למילה ולא יותר. ההגייה היא masˤanu – עיצור אחד פחות מב-lavashnu.

כשהדוברים הסתבכו עם הדיפתונג שבאמצע רָצַיְנוּ, נולדה הצורה רָצִינוּ. גם במקרה הזה לא חל שום שינוי בכתיב. הכתיב מתאים גם להגייה הקדומה. הניקוד מלמד שהדיפתונג, הדו-תנועה, התכווץ לתנועה אחת.

אלה, בסקירה כללית, התהליכים שהובילו לתבניות הפעלים מגזרות ל"א ול"י/ה, המוכרות לנו מלשון המקרא והמשמשות בלשוננו עד עצם היום הזה.

לשון חז"ל זה סיפור אחר. שם לא היה לדוברים שום זיכרון של אל"ף עיצורית בנחי ל"א או של יו"ד עיצורית בנחי ל"י/ה. הם השתמשו בתפיסה הדקדוקית הנטועה בכל אדם, ויצרו אנלוגיה פשוטה: אם rasˤa נוטה לרבים rasˤinu, אין סיבה שmasˤa, הזהה לו במעמדו הקטוע, לא ייטה לרבים masˤinu. לא הטריד אותם ההבדל הפעוט בכתיב בין רצה למצא – העיקר ההגייה.

גם את פעוטותינו, כידוע, לא מטרידות שאלות כתיב. אותה גזִירה שגזרו קדמונינו, דוברי החז"לית, נשמעת היום בכל בית – מציתי, מצית, מצינו. אלא שפעוטותינו נולדו בדור הלא נכון. כי העברית שהתחדשה עלינו במאה וחמישים השנים האחרונות משייכת את עצמה ללשון המקרא הרבה יותר מאשר ללשון חז"ל. לא ניכנס לאידאולוגיה שמאחורי הבחירה ההיסטורית הזאת, בפועל זה המצב. וכך נוצרת שניות: הצורה הנאמנה למקורות, ולצדה הצורה ההגיונית, הנגזרת מההגייה, והיא חדשנית לכאורה. רק לכאורה, כאמור. ההיגיון החדשני הזה כבר פעל פעם על דוברי העברית, והיו גם מחשובי סופרינו כאלה שניסו לשמור אמונים דווקא ללשון חז"ל. כך, למשל, כתב עגנון: "שהרי מימות ניטשה ועד רכניץ לא מצינו אדם צעיר כזה מתמנה לפרופיסור" (עד הנה, עמ' רעד).

אז במקרה הזה אפשר להגיד לפעוטותינו בפה מלא שיש להם על מי לסמוך. הידד!

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “מצינו

  1. כמה תמיהות בעקבות הדברים.
    אם הבנתי נכון את ההסבר, הרי שהא' נוספה לכתיב של הפועל *מצ, בשלב שהיא כבר היתה אם תנועה והתאימה לאות השורש החסרה. אם זה ההסבר, הוא נשמע לי לא סביר. כידוע, הכתיב של מילים הוא מאוד שמרני ביחס להגייה, ואני חושב שסביר יותר להניח שבפעם הראשונה ש"מצא" עלתה על הכתב, הא' אכן נהגתה בפועל. כשהוסיפו הנקדנים ניקוד לטקסט המקראי הא' היתה כבר נחה – אבל בשלב זה כבר לא שינו את הכתיב. אפשר להוסיף לכאן עוד נימוקים ושיקולים – אבל אולי פשוט לא הבנתי את ההסבר.

    עניין שני שנראה לי בעייתי הוא ההסבר ש"מצינו" נוצר כאנלוגיה ל"רצינו", כלומר חל זיהוי בין גזרת ל"א לבין גזרת ל"י. אני מקבל שאכן היתה כאן אנלוגיה, אבל אם זאת הסיבה, איך מסבירים שהדבר הזה קרא רק בזמן עבר? נדמה לי שבעתיד אומרים "אם תמצי לומר" במשמעות של "תמצא". למה כאן לא חלה האנלוגיה?

    עניין נוסף וספקולטיבי יותר הוא התפקיד של ה' בסוף מילה כמסמנת תנועת A. מניין לנו שזה דווקא כך? לי נראה שיכול להיות שה' בסוף מילה היתה במקור דווקא תנועת O, כמו שרואים בשם שלמה, או בשכונת גילה בירושלים (השמות הם שמרניים יותר), וכך נדמה לי שמקובל במואבית (כתובת מישע) הקרובה לעברית. הרי כל המידע שיש לנו על ההגייה של העברית הוא מהנקדנים של טבריה, שמאוחרים בכמה מאות או אלפי שנים לכתיבת התנ"ך וההגייה שהם מתעדים היא של ימיהם ולא ההגייה המקורית.

    • בנוגע לקושייתך מ"אם תמצי לומר", כבר כתבה בעלת הבלוג הנכבדת באחת מתגובותיה בעבר שבלשון חז"ל יש נטייה לסמן צירה באות י', ואם כך ההגייה של "אם תמצי לומר" זהה בדיוק לזו של "אם תרצה לומר" – דווקא מחזק את טענת הכותבת לאנלוגיה.

      • נקודה נכונה, אבל קודם כל "תרצה" מנוקדת בסגול לא בצירה. מצד שני, אני חושב שצריך להביא בחשבון שאולי "מצינו" דווקא נהגתה בתנועת E.

  2. רצינו נהגתה בבירור בחיריק – זאת מילה מקראית וכך הניקוד שלה במקרא. מצינו מנוקדת בכ"י קאופמן בחיריק. לכן ככל הנראה היא נהגתה כך בלשון חז"ל, אבל אני לא יודע אם זה ודאי לחלוטין. תמצי לא מופיעה במשנה ולכן אינני יודע איך נהגתה. בכל אופן יש כאן מקום למחקר מעניין – אני לא טוען שאני יודע את התשובות לשאלות האלה.

    • לזלעפות והלל, תודה על הדיון המעניין, ומתנצלת שבינתיים אני לא משתתפת בו – תקופה עמוסה ביותר. מקווה בע"ה להראות יותר נוכחות בעוד שבוע-שבועיים. בינתיים קוראת אתכם ומחכימה.

  3. שלום רוני, מצטערת על העיכוב בתגובה.
    לנקודה הראשונה: אני מסכימה שזו דרך מדויקת יותר להציג את הדברים. אבדוק איך אפשר לנסח את דבריי מחדש בעריכה. תודה על הפניית תשומת הלב.
    לנקודה השנייה: אני חושבת שבבלשנות אין מקשין מחוסר עקביות. תופעות שחלות בשפה לא נוטות להיות עקביות. למה אות היחס בְּ יכולה ליטות גם כמילות יחס דיפתונגיות (בָּהֶם) וגם כמילות יחס עיצוריות (בָּם), ואילו אות היחס לְ נוטה רק כדיפתונגיות ולא כעיצוריות? התשובה היא ככה, לא?
    לנקודה השלישית: האם אתה טוען שבמקור המילה נהגתה rasˤo? אם כן, לא אחלוק עליך. אין לי כל כך כלים וידע להתחקות אחרי ההגייה הטרום-טברנית. כך או כך, נראה שבתקופת חז"ל הגיית מצא ורצה כבר הייתה זהה, ונפתח הפתח לאנלוגיות.

    • שלום כנרת, עכשיו אני צריך להתנצל קצת על העיכוב שלי.
      לגבי הנקודה השניה (האנלוגיה בין גזרות ל"י ול"א) – בעצם, אני חושב שאת צודקת בניסוח המקורי שלך. הדעה המקובלת היא כפי שכתבת, כלומר שבלשון חז"ל חלה אנלוגיה בין גזרת ל"א לל"י. ייתכן שהצורה "תמצֵי" החריגה היא שאילה מארמית וזה מסביר את חריגותה.
      לנקודה השלישית, אני לא יודע. העליתי את הנקודה הזאת כהתייחסות לטענה שהיו"ד נשלה ולאחר מכן הוסיפו ה"א כאם קריאה מסיבות אסתטיות (וזאת בניגוד לאל"ף, שנשארה ללא שינוי והפכה בעצמה מאוחר יותר לאם קריאה). חיפשתי מה בלאו אומר על זה ואם אני מבין נכון הוא קצת מסתייג מהטענה הזאת. בעמ' 54 במהדורה הישנה הוא מעלה אפשרות שהה"א הנחה התחילה את דרכה במקרים מסוימים כעיצור (כמו בה"א המגמה) והפכה מאוחר יותר לאם קריאה, אבל בתחום הפועל הוא לא מסביר בדיוק את התהליך. בכל אופן ברור שבתקופת חז"ל, התפקיד של הה"א כאם קריאה כבר היה מקובע בשפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s