מילות יחס – עוד המשך

גם הרשומה הזאת, כמו קודמתה, תנסה לברר סוגיה בנטיית מילות היחס. המילים האלה נפוצות מאוד בדיבור של פעוטותינו (ושל כולנו, בעצם) ולכן הרבה מההברקות שובות הלב קשורות בהן.

ברשומה הקודמת חילקתי בין מילות יחס הנחתמות בדיפתונג, לבין כאלה הנחתמות בעיצור. הפעם אעסוק רק בקבוצת העיצוריות. הנה דוגמה לנטיית שתי מילות יחס הנחתמות בעיצור:

בִּשְׁבִילִי, בִּשְׁבִילְךָ, בִּשְׁבִילֵךְ, בִּשְׁבִילוֹ, בִּשְׁבִילָהּ, בִּשְׁבִילֵנוּ, בִּשְׁבִילְכֶם, בִּשְׁבִילְכֶן, בִּשְׁבִילָם, בִּשְׁבִילָן.

אִתִּי, אִתְּךָ, אִתָּךְ, אִתּוֹ, אִתָּהּ, אִתָּנוּ, אִתְּכֶם, אִתְּכֶן, אִתָּם, אִתָּן.

בסקירה ראשונה, נראה זהה. אבל יש הבדל קל. אני קלטתי אותו רק כשמתושלח התחיל לדבר. כששמעתי אותו משתמש באֶצְלָךְ, בְּעַצְמָךְ, מִמָּךְ, בִּשְׁבִילָךְ – כולן קמוצות, קלטתי שיש שתי דרכים להדביק למילת יחס פנייה לנוכחת. יש לָךְ ואוֹתָךְ ועִמָּךְ ועוד כמה שהן קמוצות, ויש מילים כמו אלה שציטטתי מפי מתושלח, מילים שהדוברים הבוגרים נוהגים בהן צירה.

בדקתי אם ההבדל הזה מתבטא גם בגופים האחרים. לא ממש. אין הבדל בניקוד בין אִתִּי לבִּשְׁבִילִי, או בין אִתּוֹ לבִּשְׁבִילוֹ. מצאתי עוד גוף אחד שמתחלק לקמץ ולצירה – מדברים. בִּשְׁבִילֵנוּ נוטה בצירה, כמו בִּשְׁבִילֵךְ; אִתָּנוּ נוטה בקמץ, כמו אִתָּךְ. והוא הדין בשאר חברותיהן לקבוצה.

אז אחרי שברשומה הקודמת חילקנו בין קבוצת מילות היחס העיצוריות לקבוצת מילות היחס הדיפתונגיות, מתגלה עכשיו עוד חלוקה בתוך מילות היחס העיצוריות: אלה שנטייתן לנוכחת ולמדברים קמוצה, ואלה שנטייתן לנוכחת ולמדברים צרויה. מה פשר החלוקה הזאת? מאין היא באה?

בניסיון לפצח את החידה, נזכרתי בנטיית שמות העצם, שלמילות היחס יש קשר הדוק אליהן; אלה נוטות תמיד בצירה – סִפְרֵנוּ, בִּגְדֵּךְ, חַדְרֵנוּ, יַלְדֵּךְ. עלה בדעתי שמילות יחס המנוקדות כשמות עצם – ודאי התגלגלו משמות עצם. בחלקן התהליך שקוף: ב + שביל = בשביל. כשם ששְׁבִילֵךְ נוטה בצירה, כך בִּשְׁבִילֵךְ נוטה בצירה. בחלקן האחר, כגון אצל, מן, התהליך קשה יותר לשחזור, אך נראה שהצירה רומז על שייכותן למערכת שמות העצם. לעומת אלה, מילות יחס כגון את, ל, ודומיהן, אולי נוצקו מראש בפי קדמונינו בתבנית שונה, כי מעולם לא שימשו שמות עצם. הקמץ מעיד שאלה מילות יחס מראשית התהוותן.

כל הנאמר לעיל הוא בגדר השערה פרטית. אם למישהו יש תימוכין או טענות שכנגד, אשמח לקרוא.

ונותרו עוד שאלות:

# למה הטף (מלכישוע היה הראשון, השניים הבאים הולכים בדרכו) הופכים צירה לקמץ, אבל לא להפך? כשדובר על טשטוש בין קבוצות מילות היחס העיצוריות והדיפתונגיות, ציטטתי מפיהם אֱלוֹ ושֶׁלָּם מחד, אֶצְלַיִךְ ומִצִּדַּי מאידך. השפעת הקבוצות זו על זו הייתה דו-כיוונית. ואילו בהתמיינות קמץ-צירה נראה שרק קבוצת הקמוצות משפיעה על הצרויות, ולא להפך. יוצא לי לשמוע לפעמים אִתֵּךְ וגם אוֹתֵךְ, אבל דווקא ממשבשים מבוגרים. מעולם לא שמעתי ילד משבש כך. מה יכולה להיות הסיבה?

# הראיתי שהחלוקה בין הקבוצות מתבטאת בנטייה לנוכחת ולמדברים, אז למה השיבוש בא רק בנטייה לנוכחת? למה לצד אֶצְלָךְ לא בא לעתים אֶצְלָנוּ? למה אפילו אצל המשבשים המבוגרים שהזכרנו, אִתֵּךְ ייתכן, אבל אִתֵּנוּ לא יעלה על הדעת?

למרבה הצער אין לי תשובות. הרשומה הזאת תרמה לבלוג השערה אחת ושני סימני שאלה.

5 מחשבות על “מילות יחס – עוד המשך

  1. לגבי המבוגרים אני לא יודעת, אבל אולי אצל הילדים הסיבה היא שקמץ קל יותר להגיה וקודם להגיה לצירה?

  2. הרשימה "אֶצְלָךְ, בְּעַצְמָךְ, מִמָּךְ, בִּשְׁבִילָךְ" שהבאת הזכירה לי שגם בלשון חז"ל נוטים להטות באופן הזה, אבל דווקא לנוכח ולא לנוכחת (את שתי הקבוצות שהזכרת – גם אִתָּךְ במקום אִתְּךָ, וגם בִּשְׁבִילָךְ במקום בִּשְׁבִילְךָ). יש לך הסבר לזה? האם זה מתקשר לנושא הרשומה?
    עוד תופעה דומה בלשון חז"ל, הפעם בהטייה לנוכחת, לעיתים משתרבבת יו"ד לקראת הסוף – בִּשְׁבִילֵיךְ (לדעתי ההגייה נשארת זהה, אם כי דומני שרוב הלומדים הוגים חיריק).

    • ועדיין באווירת חוסר הוודאות של עשרת ימי תשובה, התגובה שלי תהיה מאוד השערתית, ללא ביסוס או ידע בנושאים שהזכרת:
      1) בלשון חז"ל מוצאים לא רק מילות יחס שנוטות כך אלא גם שמות עצם: "עַבְדָּךְ", "בִּגְדָּךְ" – בניגוד לצירה הנקבי. בלשון המקרא, אם אינני טועה, מוצאים מילות יחס בהטיה כזאת לנוכח, אבל רק מקבוצת הקמוצות (כגון: "חטאנו כי דיברנו בה' ובָךְ"). אז בלשון המקרא נשמע לי שהתופעה הזאת חוברת לעוד מקרים של טשטוש בין לשון זכר ללשון נקבה (כגון: "ואת תדבר אלינו"), אבל לכאורה לשון חז"ל תופסת את התופעה המקראית הזאת אחרת – כאילו "בָּךְ" אינו לשון נקבה המופנית לזכר, אלא דרך הטיה נוספת לזכר. כאילו לצד סיומת שווא ואחריו קמץ השגורה, תיתכן לזכר גם סיומת קמץ ואחריו שווא. ואם זו סיומת לגיטימית לזכר, אפשר להדביק אותה לכל סוגי מילות היחס ושמות העצם, בלי קשר לדרך שהם נוטים לנוכחת. זה הניחוש שלי, איך זה נשמע לך?
      2) אני לא מכירה לעומק את הכתיב הזה, ולא משוכנעת לגמרי שהוא בצירה (יש לך גישה לכת"י קאופמן?), אבל אם אכן כך – זה הגיוני. הכתיב הבבלי המקובל מסמן צירה ביו"ד (בניגוד לכתיב הארצישראלי שמסמן אותו בה"א). גם שמות כגון "יוסי" ו"אשי" נהגים בצירה. אז כאשר קיימות סיומות קמוצות לצד צרויות והכתיב אחיד – זה ממש מתבקש שיסמנו את הצרויות ביו"ד, כדי להבדיל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s