משול כחרס המישבר

התבקשתי לכתוב על הפועל מִכָּנֵס, ובאמת – איך לא חשבתי על זה בעצמי. עוד לא פגשתי דרדק עברי שדילג על השלב הזה.

"כולם כבר מִכָּנְסִים למכונית!"

"אל תדאגי, אני מִזָּהֵר מאוד".

"למה הדלת לא מִפָּתַחַת לי?"

מיליארד סינים לא טועים, וגם מיליון ילדים עבריים לא. אם כולם באיזה שהוא שלב בונים פועל כזה, כנראה שיש כאן איזה שהוא היגיון.

נתחיל בזה שהפעלים האלה הם כולם בינוני מבניין נפעל. מישבר, מיכנס, מיזהר ומיפתח הם שיבושים של נשבר, נכנס, נזהר ונפתח.

צורת הבינוני הזאת, נִקְטָל, היא מוזרה וחריגה. לנו היא נשמעת נורמלית רק כי התרגלנו. במקום להיות דומה לעתיד, היא זהה לעבר (כמעט זהה – עזבו אתכם מענייני ניקוד דקים).

שפטו בעצמכם:

הִלְבִּישׁ – מַלְבִּישׁ – יַלְבִּישׁ

חִפֵּשׂ – מְחַפֵּשׂ – יְחַפֵּשׂ

הִתְיַשֵּׁב – מִתְיַשֵּׁב – יִתְיַשֵּׁב

דֻּבַּר – מְדֻבָּר – יְדֻבַּר

הֻסְבַּר – מֻסְבָּר – יֻסְבַּר

בכל אלה ההבדל היחיד בהגייה בין הבינוני לבין העתיד הוא חילוף בין מ"ם ליו"ד. העבר דומה יותר או פחות, הבינוני והעתיד תאומים.

אז מה פתאום נִכְנַס – נִכְנָס – יִכָּנֵס? איך זה מתקשר למערכת הזאת?

התשובה הקשה לשאלה הזאת, שבה אני עצמי לא מאוד בקיאה, היא שנפעל בעצם שייך לבניין קל, ופועלים עליו כללי בניין קל. גם סָגַר – סוֹגֵר – יִסְגֹּר לא מתיישב עם התבנית הרגילה. לבניין קל יש השקפת עולם משלו.

אבל הדרך הפשוטה להתמודד עם הסוגיה היא לבנות לבניין נפעל צורת בינוני נורמלית. התאום של יִכָּנֵס צריך להיות מִכָּנֵס. ככה בונים שפה פשוטה.