הי שקתה

הבלוג הזה נזנח לכמה שבועות, לטובת עבודה דוחקת וחופשה משפחתית דוחקת לא פחות. והנה בבוקר האחרון לחופשה חזר גם הבלוג ודחק בי במלוא עוזו. הפעם לא צותתי לשיחות לא לי; הסוגיה הובאה לפתחי בידי בעלי הדבר בכבודם ובעצמם. מתושלח ורעמסס דנו ביניהם בכובד ראש, ובסוף פנו אליי שאכריע: אם הם רוצים לדבר על פעולה שסבתא עשתה אתמול ובעקבותיה צמחי הגינה הרוו את את צימאונם – מה היא הפעולה? "הִשְׁקְתָה את הגינה", עניתי. מתושלח היה מאושר, רעמסס השתאה: "חשבתי שצריך להגיד הִשְׁקָה!". חשבתי מעט והבנתי את קו המחשבה: "אהה, כמו שאומרים הָלְכָה? זו באמת מחשבה הגיונית. אתה יודע מה? נראה לי שהמילה השקתה היא באמת לא כל כך הגיונית".

גם לחוקרי הלשון נראה שפעלים שנוהגים כמו השקתה בנויים על חורבותיהן של צורות פועל קדומות יותר, שבהן התי"ו לא הייתה נעוצה באמצע המילה. שכנותינו השפות השמיות יעידו על תי"ו בסופי פעלים בנסתרת עבר: כָּתְבָה העברית מקבילה לכַּתַבַּת הערבית (ספרותית) ולכְּתֵבַת הארמית (מקראית). וגם בעברית עצמה חבויה עדות לתי"ו סופית כזאת – נמצא אותה אם נוסיף לפעלים הללו כינויי מושא חבורים: "כי כלתך אשר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ" (רות ד' טו) – אהבת + ך = אהבתך, אהבה אותך; ילדת + ו = ילדתו, ילדה אותו.

אז פעם אם היינו רוצים לדבר על פעולה שסבתא עשתה אתמול, זה חייב היה להיחתם בתי"ו. בכלל, פעם היו לנו כאן המון תי"ו בסופי מילים. כולן נשא הרוח, כולן סחף האור. *הָלְכָת הייתה להָלְכָה, מ*עָמְדָת נשאר רק עָמְדָה, *נִרְדְּמָת פינתה מקום לנִרְדְּמָה. נכשלנו בהגיית התי"ו בסופי כל המילים האלה, וציירנו לנו ה"א כדי להשלות את עצמנו שאנחנו לא ממש משאירים את המילה פתוחה לרווחה עם קמץ בסופה.

רק קבוצת פעלים קטנה שימרה את התי"ו הסופית: פועלי ל"י, דהיינו אלה שאות השורש האחרונה שלהם היא יו"ד (בעגת התיכונים הפעלים האלה נקראים 'גזרת נל"י/ה'). היו"ד החלשה נשלה מהפעלים האלה בשלב מוקדם בהתפתחותם; הפועל הזכרי קוצר מ*בָּנַי לבָּנָה, והפועל הנקבי קוצר מ*בָּנְיָת לבָּנָת. כאשר הפעלים לזכר ולנקבה הם בָּנָה ובָּנָת, בהתאמה, כבר לא כ"כ פשוט לפועל הנקבי להשיל את התי"ו. *הָלְכָת ללא תי"ו היא עדיין נקבית, אבל בָּנָת ללא תי"ו נראית ונשמעת בדיוק כמו הפועל הזכרי, בָּנָה. במילים אחרות: עם כל הכבוד לסבתא שהִשְׁקָה את הגינה לפי גרסת רעמסס, גם סבא היה יכול לעשות את זה.

אם כן, היה שלב שבו רוב הפעלים לנסתרת עבר נחתמו בה"א (הָלְכָה), ורק הפעלים מגזרת ל"י נחתמו בתי"ו (בָּנָת). פה ושם אפשר למצוא בתנ"ך שרידים לפועלי ל"י הנחתמים בתי"ו, כגון "וצִויתי את ברכתי לכם בשנה השִשית וְעָשָׂת את התבואה לשלֹש השנים" (ויקרא כ"ה כא).

בשלב הזה, מסביר פרופ' יהושע בלאו בספרו "תורת ההגה והצורות", יכולות היו לחול שתי התפתחויות, שכל אחת מהן הייתה מובילה לצורת הפועל הרגילה שאנחנו מכירים בגזרת ל"י – בָּנְתָה, עָשְׂתָה. ייתכן שדוברי העברית השמיטו את התי"ו גם בפעלים האלה מדי פעם, וכך נוצרו לכל פועל מגזרה זו שתי צורות אפשריות, עד שהן התמזגו לצורה אחת (בָּנָת + בָּנָה = בָּנְתָה). מנגד, ייתכן שהתי"ו מעולם לא נשלה, וצורות כמו בָּנָת פשוט רצו להיות כמו כולן – להידחס גם הן למשקל קָטְלָה, כמו הפעלים השלמים. לפי התאוריה הזאת, פועל כמו בָּנְתָה הוא מין חיקוי, קצת חורק, לפועל כמו אָכְלָה.

למי שאיבד אותי בדרך, הנה תמצית התהליך:

שלב I: כל הפעלים לנסתרת עבר נחתמים בתי"ו – *כָּתְבָת, *בָּנָת.

שלב II: פעלים שלמים משילים את התי"ו, גזרת ל"י עדיין משמרת אותה – כָּתְבָה, בָּנָת.

שלב III:

השערה א': גם גזרת ל"י שוקלת אם להשיל את התי"ו, ומתפשרת על צורה הכוללת תי"ו אך נחתמת בה"א – בָּנְתָה.

השערה ב': פועלי ל"י (בָּנָת) מידמים לפעלים השלמים (אָכְלָה), וכך נוצרת הצורה בָּנְתָה.

בין אם נאמץ את השערה א' ובין אם נאמץ את השערה ב', פועלי הל"י הללו לא יוצאים כל-כך הגיוניים. בסופו של דבר יוצא שהם נושאים עליהם שתי תוויות נקבה, תי"ו ואחריה קמץ וה"א. אז מה הפלא שמילה כמו השקתה לא נשמעה לינוקא הגיונית?

"לא, אמא," מוטט הילד באחת את כל קו ההגנה הבנוי לתלפיות. "פשוט חשבתי שאם אומרים hi shketa מתכוונים שהיא לא מדברת הרבה, רק יושבת בשקט בשקט".

———————————————————————————————————————-

* התנצלות בפני מביני דבר: לא עירבתי שמחה בשמחה, ולא הכנסתי גם את עניין השוואים הנעים, שהתכווצו מתישהו מתנועות מלאות. אם בעקבות הבחירה הזאת יש חוסר דיוק בחלק מהצורות המשוחזרות, אני מקווה שהכוכבית תכפר.